מדי פרק זמן לא ארוך, אנו עדים "למחול חרבות" חדש של אבירי הדמוקרטיה ותרבות האנרכיה. הדתה היא המילה "המכובסת" העכשווית, המבטאת התרחקות והתפקרות ממורשת, מסורת וסולידריות יהודיות והחלפתן בהתבוללות "רפורמית". במסווה של חופש דמוקרטי ורב-תרבותיות כתחליף, לכאורה, לתרבות לאומית נתבעים אנו לנהל מדינה יהודית כדמוקרטיה אמורפית וחסרת זהות. הסדר כזה אינו בא בחשבון במדינה יהודית. אין ספק שאינטרנט ופייסבוק אינם ערכים יהודיים. גם מתמטיקה ופיסיקה אינם מעניקים לנו, כמדינה יהודית, קמצוץ של קשר למורשת ולתרבות הלאומית ובוודאי לא זיקה לארץ-ישראל, לתנ"ך או לכתבים החיצוניים. בתחום ההשתעבדות "לכאן" "ולעכשיו" על-חשבון הערכים היהודיים שלנו, ההתדרדרות בדור האחרון מגיעה לשיאים חדשים. דומה שהכוחות היצירתיים של העם היהודי ממוקדים בהמצאת מחלוקות במקום בחיזוק השותפות.
כמי שלמד בבתי-ספר של "זרם העובדים" - השמאל השפוי של סוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 - שהפכו ברגע של הברקה לאומית של בן-גוריון לממלכתיים, זכורים לי היטב לימודי תנ"ך, תלמוד, משנה ואגדה וחכמת-ישראל. היו אלה מקצועות חובה מרכזיים, שנדרשנו להכירם היטב ולשנן ולצטט מהם בעל-פה חומר לא מועט. אף פעם לא התעוררה השאלה אם אלה מקצועות לבחינה חיצונית, בגרות או אחרת; הדבר היה מובן מאליו - זו הליבה היהודית של המדינה העברית. לא היה שום צורך להיות יהודי מאמין בכדי ללמוד ולהעריך חומר זה, להפיק ממנו תועלת ספרותית, לשונית וסיפורית, חכמת-חיים או להפנים מהותם של ביטויים בנוסח: "ואהבת לרעך כמוך". עד היום נזכר אני בהנאה רבה בקטעים שלמים מאותם פרקים מספרי: החומש, נביאים, תהילים, משלי, המגילות ועוד.
את בר-המצווה חגגתי בין היתר בעליה לתורה ובהנחת תפילין. האמת חייבת להאמר, שלא נותרה לי אפילו צלקת קלה אחת מכל אלה; ההפך הוא הנכון. עד היום אני זוכר בעל-פה קטעים מההפטרה שקראתי בבית-הכנסת על טעמיה. אינני מרגיש, אפילו כיום, שנגרם לי או לאחרים שלמדו עימי באותה תקופה ולפי אותה תוכנית לימודים, ולו קמצוץ של חרטה או תחושת הפסד בגין לימודים אלה. בהמשך הצלחתי ללמוד מקצוע, להבחן בבחינות בגרות, לסיים תואר בטכניון בהנדסה אווירונאוטית ולהמשיך בלימודים מתקדמים, להשלים תעודת הוראה בפיסיקה בטכנולוגיה, ללמד בבתי-ספר תיכוניים, לעבוד בתעשיה האוירית במשך 37 שנים בכל תחומי העשייה, לסיים את המכללה לביטחון לאומי ולהשלים שני תארי
MA במדעי המדינה; מעולם לא הייתי גאון משום סוג שהוא.
אויבים בנפש
דבר מכל אלה לא נחשב אז "הדתה" בשמאל הנורמלי. הסטטוס-קוו שעליו הסכים בן-גוריון עם המפלגות החרדיות, כחלק מהפרוש ה"סוציאל-דמוקרטי" שלו, למשמעות המושג סולידריות יהודית, נשמר אז היטב; הכל היה עדיין "חם וטרי". היו במקומותינו פחות רכבים פרטיים, התחבורה הציבורית הייתה מפגרת לעומת זו העכשווית, התקשורת הייתה פחות מפותחת ואף לא אחד מבין מכרי הרגיש את עצמו בסד של הדתה. היו ויכוחים כאלה ואחרים, אולם אלה היו בין שותפים לדרך ולא בין אויבים בנפש. לא הייתה שנאת-חינם תהומית אל מי שכביכול מנסים לכפות הר כגיגית בכל נושא ועניין שהמושג יהדות קשור אליו. כיום זו מחלה ממארת של חלק מהציבור המתיימר להיות יהודי וציוני.
דומני, שהניסיונות להטות אותנו מהדרך הלאומית שהביאתנו עד הלום בתירוצי-שווא ובתיאוריות אקדמיות חסרות שחר, הינם נואלים, שקריים ומרושעים. אין להם דבר וחצי דבר עם ליברליזם, חופש, זכויות-אדם או מוסר יהודי או אחר.
דמוקרטיה בת-זכות קיום יכולה לדור בכפיפה אחת עם מסורת. אם היא איננה יכולה לעמוד בכך, אין לה זכות קיום. הלאומיות נצחה את מרקס ואת הסוציאל-דמוקרטיה, היא תנצח בסופו של יום גם את הפוסט ליברליזם הדמוקרטי, מפני שהיא מבטאת את הייחוד של קבוצות אתניות בעלות מכנה משותף, מבדילה ומייחדת אותה מכל השאר. מסורת יהודית יכולה להעשיר את הדמוקרטיה הרדודה הנהוגה כיום ברבות ממדינות המערב. הדמוקרטיה לה אנו עדים כיום, היא בעיני מכשיר סמוי המבקש לשחזר את הניסיון התנכ"י, הבראשיתי, של בניית מגדל בבל שראשו בשמים כאשר המגדל ההוא נבנה לגובה והעכשווי מתפתח לרוחב, בדמות אנרכיה גלובלית. גלובליזציה היא כיום המנגנון העיקרי להעשרתם של יחידים ע"ח הרבים, בחסות "חופש דמוקרטי" כביכול.
הבעיה איננה בחומר הלימודים, אלא בפרשנות חסרת-היגיון שחומר לימודים זה מקבל בפיהם של מורים או מלמדים חסרי-אחריות. ההבדל בין לימוד אמוני ללימוד שכלתני, לא השתנה במאה השנים האחרונות לפחות והוא כמרחק שבין דמוקרטיה אמיתית לטוטליטריזם. תוכן הלימודים וההוראה בכל מסלול לימודים במדינת לאום, חייבים לשקף מדיניות ממלכתית ברורה. אולם הבחירה במסלול לימודים חייבת להיות גמישה ולהינתן במידה רבה להחלטתו של כל לומד. מלחמת תרבות איננה דיון קונסטרוקטיבי, היא ניסיון לכפיה של דעות ועמדות מנוגדות, הרואות עצמן כחזות הכל
ואינן מסוגלות, חרף דיבורים מתנשאים ומתלהמים, לחיים בצוותא של שונויות. דיבור על פלורליזם הוא מס שפתיים בנלי, כאשר בשאלת היסוד של חיים בצוותא של יהדות אמונית ויהדות חילונית, הדרך היחידה לה מסוגלים הצדדים היא מלחמת חורמה הדדית.
זמן אמיתי
בסיכומו של דבר, הציונות לא ניתקה עצמה מהיהדות
1 וידעה לאורך כל הדרך שהבעיה היסודית בתקומה היא "הכשרת הלבבות". יציאה מדלת אמות של חשיבה סטראוטיפית, שלובה בהתנהגות נוקשה ודוגמטית בהתמודדות פתוחה מול "השונה" ו"השונים". כל זרם מחשבתי חייב להבין שניסיונות לאנוס את זולתו לקבל את עמדתו ככתבה וכלשונה, יביא לריאקציה. עם זאת, מדינה פעילה איננה בית-אולפנה או אקדמיה. עליה לספק תשובות מעשיות בזמן אמיתי.
בדמוקרטיה, הדרך היחידה לעשות זאת בתחום הציבורי היא באמצעות הכרעת רוב דמוקרטית, ובתחום היחיד באמצעות חופש מצפוני רחב ככל האפשר שאינו סותר את חוקי המדינה. מי שינסה לסרס נוסחה הכרחית זו, מזמין כתוצאה בלתי-נמנעת אנרכיה, שהיא הרס הדמוקרטיה.
חוסר רצון או יכולת להידבר ולהתפשר אך לפעמים גם להכריע בהגינות הכרעות כואבות ובכל זאת לקיים חיים מעשיים ורוחניים בצוותא,
מובילים לחורבן. את חוסר הגמישות, שמקורה לעיתים בנימוקים מתחום הפסיכולוגיה או הסוציולוגיה אך לא בתחום האמת האבסולוטית, נוהגים להעטות בלבוש אידיאולוגי יפה המכונה "תקינות פוליטית". לבוש זה בבסיסו עשוי להיות עוין, אך הוא נוח לאוזן
המשמיעה אותו. בדרך זו גם הופך הניסיון להעלים ולחסל שונות מאיימת, כביכול, למלחמה ב"הדתה". אם בודקים היטב את מקורן של שנאות ומלחמת אחים שמקורן בתהליכים מן הסוג הנ"ל, מתברר שמדובר תמיד בבזבוז אנרגיה, העכרת האווירה וניכור גובר במקום שרק הדברות וסובלנות עשויות להועיל.
בתקופה האחרונה חזרתי והתוודעתי לסיפורי התנ"ך, העוסקים במשבר הלאומי שהביא לפיצול הממלכה בארץ-ישראל בימי הבית הראשון - "ישראל" ו"יהודה" (ספרי מלכים א' ו-ב'). תקופת הממלכה המאוחדת נמשכה כ-240 שנה והתקיימה ברבע השני של האלף האחרון לפנה"ס. בתחילתה שולטים בישראל השופטים ובסופה, למן ימי שמואל, מולכים בה, בזה אחר זה, שאול, דוד ושלמה. דוד הוא שפיתח את הממלכה, הרחיב וייצב את גבולותיה. שלמה הוא שבנה את בית-המקדש בירושלים וביסס את כלכלתה, משטרה, יחסיה עם השכנים ותרבותה הלאומית הפנימית. ספרי מלכים וספרי דברי-הימים, מתארים את כלל הדברים כשספרי מלכים מדגישים את תיאור המציאות הפרקטית. בראיה לא אמונית, ניתן לכנות זאת ההתנהלות המוסרית והלכידות החברתית-לאומית.
עיתוי מאוחר
לאחר מות שלמה, עם עלייתו של רחבעם על כיסאו, מתחולל משבר פנימי בעם, משבר שהתחיל כבר בסוף ימי שלמה אך לא טופל כהלכה. ירבעם בן נבט (798 לפנה"ס), ממליך עצמו על ישראל (עשרת השבטים) ומתוך שיקולים צרים של חיזוק מעמדו והשפעתו, הוא מכריז על עצמו איש-דת, מחדש את הבמות ועגלי-הזהב ומנתק בהדרגה את הקשרים בין ישראל ליהודה. ניתוק זה מושג על-ידי שינוי מעמדה של ירושלים כבירה, מוקד הפולחן הדתי והממלכתיות החילונית. מתחולל ניתוק מודרג של הקשרים היום-יומיים בין שתי הממלכות וגובר ניכור בין האוכלוסיות. בריתות צבאיות וכלכליות עם ממלכות שכנות זרות, ואקט סופי של אימוץ פולחנים פגאניים והטמעתם בחיי העם בישראל מבססים את הניתוק. ממלכת ישראל היא הגדולה והחזקה מבין השתיים ברוב תקופת הקיום בצוותא. כל 20 המלכים שמלכו בישראל עד החורבן, שותפים לירבעם בדרכו המתנכרת ואין ביניהם אפילו אחד שמנסה לתקן את המעוות וליזום חידוש הממלכה העברית המאוחדת בכל ארץ-ישראל. למלחמות הגדולות של טרום-חורבן נגד אשור, מגיע הושע (597-586 לפנה"ס), מלך ישראל האחרון, כשישראל מוחלשת חברתית מבפנים, כלכלית וצבאית. תגלת פילאסר האשורי אינו מתקשה לנצח ממלכה זו וההמשך ידוע. המצב ביהודה אינו שונה מהותית. יאשיהו (639-609 לפנה"ס) הוא מלך יהודה האחרון המנסה להחזיר את הרכבת לפסים יהודיים יציבים ובטוחים יותר אולם 30 שנות שלטונו הן תקופה קצרה מידי לכך וגם העיתוי מאוחר מדי. נבוכדנצר, מלך בבל, אינו מתקשה להכריע גם כאן את המלך האחרון צדקיהו (596-586 לפנה"ס), בנו של יאשיהו, והחורבן מושלם.
מי שמסרב ללמוד מההיסטוריה, ללכת בדרכים שנכשלו ולהגיע לבסוף שוב לחורבן בלתי-נמנע, אנא, אל יגרור אותנו בתירוצי-סרק לדרך החתחתים שלו. אם הוא מחפש "סתם דמוקרטיה" או מסגרת מדינתית אחרת כלשהי שפרושה העדפת "סיר-בשר" חסר משמעות יהודית אופרטיבית על ריבונות יהודית - יקום וילך עכשיו; פתוחה לפניו דרכם של הרפורמים בארה"ב ואחרים במקומות נוספים. אם הוא מחפש ייחוד, יסביר נא מהו הייחוד היהודי שלו ויעמיד הסבר זה להכרעת הציבור. סיסמאות: "כמו אמריקה", "כמו אירופה" או "כמו סקנדינביה" - לדידי הן אמרות סרק. אין בהן שום ייחוד יהודי אך יש בהן הרבה מאוד משקעים של שנאת-יהודים;
זו בוודאי לא ציונות.
העם היהודי שרד בעבר בזכות
רוחו, אמונתו ותקוותו שהושתתה על אמונה זו. אינך חייב להיות שומר מצוות בכדי להבין שלמעשים ומחדלים יש
"מחיר". בין אם המחיר נקצב ע"י האל ובין אם ע"י עקרונות הסדר העולמי, אנו תמיד נדרשים לשלמו. מלחמות הסרק שאנו מנהלים כיום בשמן של סיסמאות-הבל, מוליכות אותנו לפיצול, לשנאת חינם, לשבירת האחדות הפנימית, לחולשת דעת ומעש ובסופו של יום עשויות לחולל חורבן נוסף. כפי שמלמדת ההיסטוריה, הדבר אינו מתרחש לאלתר, לכל תהליך היסטורי קבועי-הזמן שלו.
האירוע יוצא הדופן מתרחש כאשר חולשה פנימית חמורה פוגשת עוצמה חיצונית בלתי-פרופורציונית. זהו מצב הפוך לזה שהתקיים בעת הכרזת המדינה, כאשר עוצמה לאומית בלתי-רגילה השתחררה בלכידות של "רגע" וגברה על עוצמה חיצונית בלתי-פרופורציונית.
חזון לאומי
הבעיה האמיתית, אם כן, אינם הערבים, ארה"ב, האו"ם או אירופה -
הבעיה היא אנחנו. דרוש לנו דבק לאומי ייחודי. מי שאינו מבין זאת, ייכבד וישב בביתו ואל יעסוק ב"מדיניות גבוהה". לדעתי, גדליהו בן-אחיקם
2 וגם רבין - כל אחד בזמנו ובדרכו, לא הבינו אמת זו כהלכה. דרוש לנו חזון לאומי שקשור למקורות ההופכים אותנו למה שהננו ויונק מהם. גם פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי עשוי להיגזר ממקורות אלה אם נקרא, נתרגם וניישם אותם נכון; לא ברוח האו"ם או התרבות הפוסט-מודרנית, אלא ברוח הפירוש של ישראל סבא ובשכל בריא מבחינת הדרך והעיתוי.
אין שום קושי מהותי לפתור בעיות קשות בכלכלה, טכנולוגיה, במדע או בכל תחום אחר. השאלה האמיתית היא אם נעשה זאת כל אחד לעצמו - מדינת הסטארט-אפים הפרטיים או האינדיבידואליסטים האגוצנטריים בלבד - או יחד, כצוות וכאומה, שהיחיד והרבים שלובים בו בקשר בל-ינתק.
צודק מי שרואה בקרע הפנימי איום.
לא צודק מי שסבור שאת הקרע ניתן לאחות על-ידי תרופה או תהליך של "מראית-עין", או בעזרת גורמים זרים. שום חופש פוסט-מודרני אינו קודם לזכות הקיום ושחיקת עקרון-יסודי זה על -ידי פרשנות שקרית או הזויה, היא האיום הגדול ביותר על המערב בכלל ועלינו פרט.
לסיום עוד כמה משפטים על יהדות ארה"ב והעולם.
העם היהודי נתון בקרע כפול:
קרע פנימי, הקשור להגדרת מהות היותנו מדינת לאום יהודית ו
קרע חיצוני, שהוא הניסיון לקיים באופן חצוף ובאמצעות איומים, שותפות חד-צדדית ועל-תנאי, בין הציבור היושב בתפוצות מרצונו החופשי לבין ניהול מדינת ישראל הריבונית.
יהדות העולם מבקשת להמשיך לחיות "שם" לפי רצונה והחלטותיה, ולהכתיב לנו כיצד לחיות את חיינו כאן - אין "חיה" כזו!!!
גורלה של מדינה דמוקרטית ריבונית נקבע על-ידי אזרחיה והאינטרסים שלה בלבד, ומה טוב לישראל היא החלטת מוסדותיה המוסמכים. יהודי שרוצה ומעוניין להשתתף - מוזמן. מובן שקשר עם העם היהודי, עליה יהודית לישראל, עזרה הדדית, הצלת יהודים במצוקה ככל שהדבר ניתן להיעשות, הם אינטרסים ישראלים מובהקים
אבל לא בכל מחיר ולא תמיד בסדר העדיפות הרצוי ליהודי התפוצות.
המעדיף את "סיר הבשר", יכול במקרה הטוב להיות יועץ ומסייע, במקרה הרע יועץ אחיתופלי ומפריע ובמקרה הגרוע לנהוג כעמלק גמור. יש לשנן כללים אלה היטב לעצמנו ולִישְנותם להם. (אי-אפשר לשנן להם).
