במרוצת 22 שנות-שירותה, כקצינת מודיעין בכירה בצבא, מילאה סא"ל (מיל.) ציונית פתאל-קופרווסר שורת תפקידים רגישים וסודיים, שבהם היא גילתה יוזמה וחדשנות, ובחלקם אף הייתה האישה הראשונה שביצעה אותם. גם לאחר שפשטה את המדים, לא שקטה ציונית על שמריה לרגע. מהמחשכים של אמ"ן היא יצאה אל האור ברומן-ביכורים מחקרי, פרי-עטה, שניפץ בין השאר קיבעון מחשבתי, אפילו בארץ-אויב כמו עירק.
אך בל נקדים את המאוחר. אומנם חלפו כבר שנתיים מאז פרסומו של הרומן המטלטל ועוצר הנשימה של ציונית, הנושא את השם "התמונות שעל הקיר", שהוא סיפורה מאחורי הקלעים של יהדות-עירק עד לקום המדינה – אלא שכך או אחרת מתברר במפורש שהספר ממשיך לייצר חדשות גם כעת.
הקמה לתחייה
כמי שמעולם לא דרכה כף-רגלה בעירק, אף שכור-מחצבתה בבגדד, ציונית הינה בת להורים שעלו ממנה בשנת 1951 לארץ, לאחר שגורשו ורכושם הוחרם. ציונית נאלצה, כחוקרת בדם, להתחקות בעצמה על עקבות שורשיה. לצורך העניין היא החלה לצלול בים עמוק של ספרים ותמונות, וגבתה תוך כדי כך גם אינספור-עדויות, שבעזרתן היא למדה להכיר את תרבותם, מנהגיהם, שפתם ואופיים של היהודים העירקים. בסופו של דבר גם הניב מחקרה תוצאות רצויות, כשעלה בידה להקים מחדש לתחייה את הגלות העירקית שמתה לפני כן.על-פי ציונית, שוכנת היום בגדד של הימים ההם רק בזיכרונותיהם של מבוגרים הנושקים כבר לגיל ה-80 או ה-90, או לחלופין בספריהם של הסופרים היהודיים שנולדו בעירק.
טלטלות הקהילה
רומן הביכורים שלה, "התמונות שעל הקיר", יצא בארץ לפני שנתיים ותורגם בינתיים לשפה הערבית, והוא עומד להיות מופץ בעירק ובמדינות ערב נוספות אחרות. העלילה מתרחשת ברובע היהודי העתיק בבגדד, שבו ציונית מדמיינת את הסמטאות ואת הדמויות היהודיות המתגוררות שם. בזכות קשריה ההדוקים עם אינטלקטואלים ערביים שמעבר לים היא זכתה לסדרת ראיונות בעיתונות העירקית, שבהם היא מגוללת את ה"קוריקולום ויטה" שלה ואת הדרך שבה נולד מחקרה.
"התמונות שעל הקיר" הינו רומן סוחף, המשלב היטב בין דמיון למציאות. מתוארת בו מערכת-יחסים מתוחה וסבוכה בין נוריה, גיבורת הרומן, לבין בני-משפחתה, ששורשיה נעוצים בשאיפתה לקבוע בעצמה את מהלך-חייה ולהשתחרר תוך כדי כך מכבלי המסורת. מרדנותה מקוממת את קרוביה, המנסים לשמור על הכללים המקובלים בחברה, והם נחושים לפגוע בה ובבניה. בעזרתה של זמרת מפורסמת, המסתירה סוד על חייה הקודמים, מנהלת נוריה מאבק עיקש ונואש בגורל, ומנסה בכל זאת להגשים את חלומותיה. דרך סיפורה הטראגי והמטלטל של נוריה, הנאבקת על זכותה של האישה להשמיע את קולה בחברה המסורתית, תיארה ציונית גם את הטלטלות בחיי הקהילה היהודית בעירק, שנאלצה בשל התמורות הפוליטיות והחברתיות, שהחלו עם הקמתה של עירק החדשה, להיאבק גם על שרידותה הרוחנית והקיומית, עד שנאלצה להיעקר מהאדמה שבה היכתה שורשים במשך למעלה מ-2500 שנים.
התקווה לעתיד
היום, 4 ביולי, יוענק לציונית במרכז למורשת יהדות בבל שבאור יהודה פרס אח"י (האגודה הישראלית לעידוד המחקר והיצירה בקרב יוצאי עירק בארץ) על ספרה "התמונות שעל הקיר". בד-בבד יתפרסם באותה עת בעירק מאמרה של ציונית, "גשרים של תקווה", שבו היא נשטפת נוסטלגיה רבה על חיי משפחתה בבגדד, ועל דמותה של העיר דעכשיו, שמחקה את זכרם של היהודים, שחיו בעירק יותר מאלפיים שנה. במאמרה המרגש מתארת ציונית את תקוותם של עירקים רבים להחזיר את עירק הפצועה, המשוסעת והמפולגת לתקופת תור הזהב שלה, שבה חיו סונים שיעים, נוצרים, כורדים ויהודים, אלה לצד אלה, והיא מייחלת לכך שספרה יוביל לבנייה של גשרים בין תושביה של עירק היום לבין היהודים העירקים בישראל ובתפוצות.
