אנחנו, כזכור, חיים בדמוקרטיה ליברלית, דמוקרטיה בה בית המשפט הוא כתובת לכל החלשים. והנה סיפור המציג את בית המשפט שלנו באור המתקדם הרבה מעבר לכל בית משפט אחר בעולם.
מישקה פויבולוביץ' הוא מנהל מחלקה בפשמ"ג 73 של רשות המיסים בשכונת קריית יובל. עד לפני כמה זמן היה בלגן מאורגן בפשמ"ג הזה וראש רשות המיסים הביא מנהל חדש, מנהל עם יד רמה, ומישקה לא כל כך הסתדר אתו, אז מישקה לקח את כל העובדים הבכירים והתפטר.
הנישומים שנשארו בלי מישקה ובלי פשמ"ג התחילו לאחר בתשלום המיסים והיו להם עיקולים ומשפטים ומה לא, אז המנהל החדש הביא עובדים מפשמ"ג אחר, אבל הנישומים רצו רק את מישקה, הם אהבו אותו, הוא היה איש טוב, והם רצו רק אותו. אז הם הקימו עמותה "הנישומים של מישקה" ועתרו לבג"ץ כאשר מי שייצג אותם היה יו"ר העמותה לתשישות השלטון.
במקום לזרוק את הנישומים האלה מכל המדרגות, בית המשפט העליון התפתל, הוא אומנם אמר שאין זה מתפקידו לפסוק בנושא אך במסגרת רעבונו המגלומני לעסוק בכל נושא העומד בפניו הוא נמנע מחד מלהקשיב לטענות בע"פ של הצדדים אך מינה שופט לשעבר כמגשר.
כמובן שכל תוצאה שלא תהיה, מוציאה את בית המשפט רע, כי הרי השימוש בבג"ץ במקרה כזה הוא ציני, מטרתו היא בעיקר תקשורתית, אין בו כל מטרה מנהלית או שיפוטית, השיקולים לפתיחת פשמ"גים על-ידי רשות המיסים אינם סכסוכי עבודה, אינם מטענים אישיים הקיימים או שאינם קיימים בין מנהלי מחלקות ובין מנהלי פשמ"גים, ואם יש צרך בפשמ"ג ברחביה הרי יש לכך שיקולים מקצועיים אשר אין בינם ובין משיקה פויבולוביץ' דבר וחצי דבר.
וכאשר בג"ץ עוסק בנושאים לא לו, התוצאה היא כמובן לא בשר ולא חלב, לא יום ולא לילה, מפח נפש אחד גדול לצדדים, ובעיקר למעמדו של בית המשפט בקרב הציבור.
מעניין מתי יבין בית המשפט שלטובתו הוא חייב לרסן את עצמו.
