לעיתים קרובות מדי, השלב בחיים של לימוד מאומץ, לצורך תואר רבני או אקדמי, לצורך תעודת מקצוע, לצורך
כבוד ומעמד, תופס את עצמו כחזות הכל, וכך נוצרים אנשים ששבויים בידע שלהם. חכמי ישראל לימדו כי "תלמיד חכם שאין בו דעת - נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה א טו). איך אפשר להיות חכם ללא דעת? זהו חכם שאינו מבין את מה שהוא יודע. הוא נותר סגור בתוך המילים. זהו ידע חסר רוחניות. אין לו קריצת עין ביחס לידע שלו. חסר לו המבט השובב, המביט על הדברים מהצד, ולכן הוא מתייחס לעצמו ברצינות יתר, חי באשליה שרק האמת וכל האמת היא רק אצלו, ואין בלתו. בכל תחום יכול האדם להפוך עצמו לספר מלומד, לארון ספרים, לאנציקלופדיה מדברת, ויש בכך סכנה רבה עבורו ועבור ההולכים שולל אחריו. כדי שחכמה תהיה אמתית, רוחנית, עליה לאותת אל מה שמעבר למילים, לאותת אל חכמת חיים, לאותת לסיפור, לגוף, לתנועה, לניגון, לשתיקה. רק לחכמה כזו, המפנה מקום לזולת, לחכמים ממנה, לחכמות ממנה, למקור החכמה העליון, יש סיכוי. זאת ועוד, גיליתי בספרו של יאיר דרייפוס 'חתונה של אבודים'.
מקורה של השמחה האמתית היא ביכולת לומר "כן" לחיים, בכל מצב. זו תנועה פנימית רגשית עדינה מאוד, שמתרחשת בקול דממה דקה, של הקשבה פנימית לנשמה. אתגרו של האדם, הוא אם גם ברגעים הקשים ביותר, כשמאבדים את כל מה שיש, הוא מצליח בכל זאת לומר לחיים "כן". הגישה החיובית הזו, האומץ הזה, הלמרות הכל הזה, הוא מה שמאפשר להרגיש שגם בעומק השבר, אלוהים מדבר, דווקא במקום הזה אלוהים פוגש אותך פגישה בלתי נשכחת, נצחית, נחרטת לעד כברית של חיים. בראשיתה זו תנועה מאומצת של התגברות על הקושי, בעילויה זו הרפיה, זו תנועה קלילה באות קלילה (האות הא) וגם מאתגרת מאוד של שחרור מוחלט מתלות, מאחיזה בכל דבר מלבד אלוהים חיים, תנועה שבה מתגלה לנו באמת, שאיננו צריכים להיאחז בשום דבר, מלבד האלוהים. כי יש לנו כנפי רוח. כי יש לנו באמת רק אלוהים. אין דבר שלם מלב שבור. אין אמנות במיטבה אלא מלב שבור, שחש את סוד החיים באמת.
נבחר נא באופטימיות חסרת פשר. זוהי נקודת הברית. נקום בבוקר, נאמר מודה אני, נאמר ברכות השחר, נאמר "כן" לחיים, נאמר "כן" לבני אדם. ממקום מלא כנות ואמת מפוכחת, חמימות, טוב לב, פניה לזולת, לברך, להרעיף, להגיע עם הזולת לייחוד דרך הדיבור. כך ניצור סביבנו אווירה של פניה, של אהדה והזדהות. זו האופטימיות של הרוח האנושית. זו בעצם מהות האמונה. אני בוחר להאמין בחיים. להאמין באנשים. להאמין בעצמי. להאמין באלוהים חיים שבי ומסביבי, ובזולתי, ובכל יצור, מבלי לאבד לרגע את ההבחנה החיונית בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אוהב לאויב, בין קודש לחול, בין טהור לטמא. אני מאמין ולכן אני מבחין. אני מבחין ועושה סדר. מתקן עולם לא מושלם.
כל העולם מולו
אדם פוגש אדם. כל מפגש מניח את הזרעים למה שיתפתח לאחר מכן. כמובן, בתנאי שמי שאתה פוגש הוא אדם. בתנאי שזולתך לא איבד את צלם אלוהים שבו, בלהט דת שבדה לעצמו בצלם אלימותו ומיניותו הפראית, באש שנאת החינם, ברוח השקר של כעס וקנאה, תאווה ורדיפת כבוד. כשאדם פוגש אדם, במפגש פנים אל פנים, רק ממנו תגיע הישועה לאנושות, בדמות ואהבת לרעך כמוך. כשאדם זכר פוגש אדם נקבה, ויחד מקימים זוגיות ומשפחה, רק כך מתאפשרת פוריות והמשכיות עוצמתית. רק כאן יוצאת הקריאה הגדולה מקצה העולם ועד סופו, שיש סיכוי לאהבה. כי רק כשההפכים נפגשים, כשההפכים בוחרים לומר "כן" לקשר אנושי של אהבה, אז כל העולם כולו כדאי, כל העולם כולו מאמין שאפשר לחיות כאן כולנו יחד.
איבר הברית הוא עץ החיים. הראש הוא עץ הדעת. התפיסה של הראש כעיקר האדם, היא חטא האדם הראשון. איבר הברית הוא המקום הגבוה, המוביל אותנו אל השמים. איבר הברית הוא המגיע לשמים. האדם ראוי לתוארו, כנזר הבריאה, רק כאשר הוא מלך על איבר הברית. הראש הוא כלי. הראש הוא אמצעי. הראש הוא משרת של איבר הברית, של כוחות החיים. חכמה, שמתפתחת מהראש, היא חכמה אמתית רק בתנאי שהיא מכשירה את האדם לחיים טהורים, צנועים, מקודשים, שבהם כוח החיים שבו, כוח הפריון שבו, מכוון בזקיפות קומה קשובה, כחץ שלוח באמנות הקשת, אך ורק אל המטרה המדויקת, של השכנת שלום ונאמנות מוחלטת, בין גוף ונפש זכר יחידי, לגוף ונפש נקבה יחידה. זו ברית הזוגיות המקודשת, שבה מתגלה האהבה והאמונה האלוהית.
השאלה האמתית של החיים היא לא מה עבר עליך, אלא מה הסיפור שלך, איך אתה מספר את הסיפור שלך. אנחנו בעולם הזה כדי לספר סיפורים. הושלכנו אל העולם ואנחנו תא מהגוף הזה שנקרא אנושות, העם שלנו הוא איבר מאיברי הגוף שנקרא אנושות, אנחנו הלב של העולם. תפקידנו לספר את הסיפור הטוב ביותר האפשרי. אנחנו יכולים לספר את הסיפור מחדש, להפוך את כיוון העולם מייאוש ואבדן, לאמונה ואהבה. אנו יכולים להפוך את כיוון העולם מבגידה והפקרות, לנאמנות ואחריות. זוהי עבודת השם שלנו. הכוח שלנו בעולם טמון ביכולת להשתחרר מהשקר של הכוחנות והאלימות האנושית, ולצבוע מחדש את החיים שלנו בצבעים של עוצמת הרכות ועדינות רוחנית אסרטיבית.
לספר את הסיפור המעניין, הנכון יותר, זה דבר שנוגע לכל אחד ואחת מאתנו. אנחנו שבויים באגו. האגו השתלט על חיינו. האגו, שהוא שומר הראש שלנו, כפה את עצמו על הנשמה שלנו, הדיח אותה ולקח לעצמו את המלכות. זהו עיוות, שיבוש מסוכן לקיומנו. האגו, שהוא שומר ראש, רואה את הכל בהסתכלות לוחמנית. כל מה שנתפס כמאיים על שלטונו, מיד הופך לאויב מר, ואין דרך אחרת מלבד הכחדתו, הכנעתו המוחלטת או כניעה כעבד הנרצע לכוחו העדיף והפיכתו לאליל, עד יעבור זעם. זו השואה האמתית של האנושות. עשינו את האגו לאליל. אנחנו חייבים להחזיר את המלכה הנשמה למלכותה. אנו חייבים לשים את העבד, את האגו, במקומו. הוא משרת. הוא כלב שמירה. עלינו להשיבו לתפקידו המקורי. בת המלך תשוב למלכותה. כאשר האדם הולך לבית עולמו, מהאגו שלו לא נשאר דבר. מה שנשאר, הסיפור הנצחי, הוא סיפורה של הנשמה. סיפור של תורת חסד, של מצוות בין אדם לחברו, של מעשים טובים. סיפור של נאמנות. סיפור של חרות מתאוות ויצרים. סיפור של אחריות. סיפור של זוגיות. סיפור של משפחה. סיפור של חברות אמת. סיפור של קהילת הברית. סיפור של עם קדוש. סיפור של אנושות הפוגשת את הבורא ברוך הוא, ממליכה אותו, ויוצרת חברת אחריות גדולה לכל קול בעולם הזה.
