לפי התקינות הפוליטית, פתרון העניין הפלשתיני מחייב ויתור דרמטי של ישראל והקמת מדינה פלשתינית. אבל, התקינות הפוליטית תקעה סכין בגב השאח הפרסי ורוממה את אייתוללה חומייני, היללה את "
הסכם אוסלו" - שהביא לטרור וחינוך לשנאה חסרי-תקדים - תמכה בהענקת פרס נובל לשלום לערפאת, קראה לנסיגה מרמת הגולן, והגדירה את "הצונאמי הערבי" כ"אביב ערבי".
התקינות הפוליטית משעבדת ביטחון לאומי ומציאות מזרח תיכונית בלתי-סובלנית ובלתי-צפויה לכמיהה לשלום, מעדיפה תקווה-סובייקטיבית על פני מציאות-אוביקטיבית, ומתעלמת מהשלכות ההקשר האזורי על העניין הפלשתיני.
לדוגמה, המלחמה הערבית במדינה היהודית מתקיימת במזרח התיכון המאופיין מאז המאה השביעית - במישור הבינערבי וללא קשר לישראל - על-ידי פיצול עמוק שבטי-דתי-רעיוני-היסטורי, מלחמה, טרור, חתרנות, משטרים אלימים וזמניים ומדיניות והסכמים קצרי-טווח.
הסכסוך הערבי-ישראלי אינו
"הסכסוך המזרח תיכוני", והעניין הפלשתיני אינו
לב-הסכסוך הערבי-ישראלי ואינו עדיפות עליונה עבור מנהיגי ערב, אלא אם כן בוחנים את הצהרותיהם, החורגות תמיד ממעשיהם.
התקינות הפוליטית מניחה "שכולם רוצים שלום", ומתעלמת מהעובדה שדו-קיום בשלום לא היה אף פעם חלק מההוויה הבינערבית. גם אם זו משאת נפשו של הרוב הערבי, הרי שסדר היום הערבי נשלט על-ידי משטרי מיעוט דיקטטוריים.
האם הגיוני להניח שנסיגה דרמטית ישראלית תגרום לערבים להעניק ל"כופר" היהודי את אשר הוא לא העניקו מעולם לערבים "מאמינים" - דו-קיום בשלום?! האם הגיוני להניח שהערבים - שהם חסרי חמלה כלפי "מאמינים" הנתפסים כחלשים - לא ימנפו באופן נטול-חמלה כרסום משמעותי בכושר ההרתעה של מדינה היהודית, אם תיסוג מרכסי יו"ש לרצועת החוף הצרה?!
התקינות הפוליטית מניחה שאיסלאם היא דת שלום, ומקלה ראש ביסודות אסלם התקפים גם ב-2017: מאמץ מתמיד להשתלטות האיסלאם על "בית הכופרים"; מחויבות לג'יהאד כאמצעי להשגת יעדי האיסלאם; הפרת הסכמים ושימוש בכפל-לשון ("תאקייה") בעימות מול "כופרים"; וכו'. לכן, המאבק בישראל אינו נובע מהיקף שטחה - אלא מעצם קיומה - של ישות "כופרת" על אדמה שנועדה ל"מאמינים".
התקינות הפוליטית ממעיטה בהשלכות הרקורד הפלשתיני מטרור שנות ה-20', דרך שתוף פעולה עם הנאצים, הגוש הסובייטי, האייתולות, צדאם חוסיין ו
קוריאה הצפונית, אימון טרוריסטים בינלאומיים, בוגדנות והפרת-הסכמים במישור הבינערבי, והקמת פס-יצור של טרוריסטים על-ידי תשתית חינוך לשנאה והסתה בהובלת מחמוד עבאס מ-1993. כמו-כן, פתח ואש"פ - המהווה את מקור הסמכות של הרשות הפלשתינית - הוקמו ב-1959 ו-1964 וחרתו על דגלם את "שחרור פלשתין", שמונה שנים ושלוש שנים לפני חידוש ההתיישבות היהודית ביו"ש.
הפער הבלתי-ניתן-לגישור בין התקינות הפוליטית והנוחיות קצרת-הטווח לבין המציאות המזרח תיכונית והביטחון ארוך-הטווח, מקבל ביטוי בפער בין חזון אוסלו של "מזרח תיכון חדש" והענקת פרס נובל לשלום לערפאת, לבין "הצונאמי הערבי" וההסלמה חסרת-התקדים של הטרור והחינוך לשנאה הפלשתינים.
האם מעצבי המדיניות ילמדו משגיאות העבר, ידחו תקינות-פוליטית מפתה, וידבקו במציאות מזרח תיכונית מרתיעה שהיא המסד לקיומנו?
