|
פרק 1 שבעת הרקיעים
מתוך תשוקה אני כותב לכם אבל גם מתוך ייאוש. אני לא יודע איך בדיוק לספר, איך להתחיל. אשתדל לדייק. הכי חשוב זה לדייק. אני מרגיש איך החשמל זורם אצלי מתחת לעור וניתז מהציפורניים, מקצות האצבעות שמקישות במרץ על המקלדת. הראש קודח ושערות העורף שלי סומרות. מיצי גוף מרים ניגרים בלי הרף. כל גופי פולט זיעה והעור שלי מחמיץ. אדי החמיצה עולים באוויר ואני נידף, מתרוקן ממילים.
אמשיך לכתוב עד שאגמר.
היום ברחתי. ואני גם מפחד. מעצמי.
בא אלי מישהו ברחוב וטפח לי על השכם, וכל כך נבהלתי שברחתי למקום הכי רחוק שיכולתי. ברחתי כדי להתחבא. עבר זמן. לא זוכר מה קרה. הגעתי הביתה ועל חולצתי הרטובה היו כתמים של שמן. אני לא יודע איך הכתמים האלה הגיעו לשם. אולי זחלתי מתחת למשאית? פעם שמעתי חתול קטן מילל בתוך מנוע של משאית ולקח לי אולי שעתיים להוציא אותו משם, וגם הוא וגם אני היינו מלאים בגריז, אבל היינו מחובקים ומאושרים. הוא גרגר לתוך החולצה שלי ועכשיו הוא חי וישן אצלי בבית.
בסוף התברר שמי שטפח לי על השכם היה יוסי. הוא דלק בעקבותי וצעק "חיים, חיים, חיים!" ואני לא הבנתי שזה הוא בכלל, ורק רציתי לברוח, כי כל האנשים מסביב נעצו בי מבטים ורצו לגנוב לי את הנשמה. אבל הנשמה שלי כלואה. נעולה בכלא החזה. הצלעות הן סורגים. והיא מפרפרת ומתדפקת, כאילו היא מבקשת לצאת, ואני מתנשם בכבדות ומחפש מוצָא אבל לא מוצא כלום. ואז אני מסתתר כי אני מפחד ממבטים.
אין לי כלום. אני דואג. על כל דבר אני צריך לדאוג. לא יודע. שום דבר כבר לא שייך לי. אני רוצה לחיות. אני לא יודע איך. אני רוצה לאהוב. אני לא יודע איך. אני משתוקק אבל נעול. רוצה לברוח.
ואז, כשאני דואג, אני מבקש עזרה מהכדורים ומסדר לי שקט כזה, כמו מתחת למים. שקט מעיק, צפוף. ציפה נוזלית כזאת. גם שם קשה לי. רוצה לבכות אבל העיניים יבשות. אין לי דמעות.
בסוף אני צועק ורוצה לקפוץ ואז באים ולוקחים אותי בכוח לבית החולים. אני נאבק אבל הידיים שלי חלשות. אני נכנע כמו שה לכל מי שבא לקחת אותי. הם באים לקחת אותי ממני, לקחת אותי מעצמי. ובסוף אני קשור למיטה בחדר לבן. ואז, כשאני קשור, אני מתחיל לרחף. אני לא יודע איך אבל אני מוצא את עצמי משייט במסדרונות הלבנים, עף וחותך באוויר בין החדרים ובתוך השקט. שקט שכאילו מנטרל את הזמן. והזמן שלי והשקט שלי שטים יחד איתי במרחבים. וככה אני מתנדף. ככה אני נעלם. אני כמו כלום, כמו הסוף... אני לא אני. אני אינני. אני לא כאן.
אני כאן, אני כאן, אני כאן!
בואו אלי, בבקשה, בואו אלי!
בואי אלי, אימא שלי, בואי אלי!
אמא, אני קורא לך, אמא, אמא, לאן נעלמת? בואי, תעזרי לי. מי יעזור לי אם לא תעזרי לי את? הרופא הפסיכיאטרי הפסיכי? האחות שמזריקה לי מודיקט? החברים המפוקפקים? הזונות המלוכלכות? כל כך הרבה עזרה שבא לי להקיא. ואז, כשמגיעים החגים הארורים, ראש השנה או פסח, האהובים כל כך על בני ישראל ובני עוולה אחרים, אני חרד.
מי בכלל רוצה ללקק דבש או לאחוז בחתיכת עוף ביד שמאל ולבהות בסכין כהה ביד ימין ולשמוע להג משפחתי נבוב? אני מעדיף להתאשפז בקונכייה מהדהדת באברבנאל. להיות מסומם בין הסירחונות של אדי שיהוק וגיהוק ועשן סיגריות ולא לראות את הראשים המדברים של קרובי המשפחה שלי שמנסים להתקרב אלי בסוג של סימפטיה מאוסה שמהבילה ריחות רעים, קציפות מרוחות בזפת ונוצות.
הם מדברים אלי ואני לא מגיב כי אני אוטם את עצמי וחושב על הניצוץ העילאי ביקום הנפלא ועל נסיך האופל הלוחם בחשכה, רכוב על סוס לבן, צח ומבריק. בישותו הבוהקת, בגלימתו הכחולה ובחרבו הנוצצת הוא מחסל בהינף יד פרשים רעים שבאים אלי בדילוג, באים ללקק דבש או לטעום מרור וללחוש באוזני דברי נועם ואמרות שפר וקלישאות חנף.
אימא שלי אהובה, את מנגבת את אגלי הזיעה שמבצבצים על מצח נעורי אחרי משחק כדורגל בשכונה. פני שקטות וקרובות אלייך, שעה שכל הסביבה צונחת לתוך מנוחת צהריים, בקיץ קדחתני מלא און גברי והורמונים מבוזבזין. כן מבוזבזין, כי אני לפעמים מאזין למנשה שחזר בתשובה ומדבר אלי בסיומות של נון סופית או בארמית מצויה, מצויצת בכתיב כזה מסוגנן.
חזרתי מהמשחק וכולי זיעה, ואימא באה אלי והושיבה אותי על כיסא והגישה כוס מים קרים לפי וליטפה את פני בידה הענוגה וניגבה את האבק המזיע טיפות על עורי הנערי שמבעד לו מבצבצת אדמומיותם של כמה מפצעי בגרותי הענפה ולחשה לי: "שתה מותק, זה בשבילך, אתה תהיה איש טוב וגבר לעניין!" ואני האזנתי והתענגתי על הפינוק הלחשני שלא יודע שום דבר על מחלות ועל סבל ועל זריקות ועל קשירות ועל תרופות וכדורים ועל טירופי הממשמש ובא ועל נשמתי שנדחקת להיות חולנית, רמוסה ושבורה.
כעת אני בוכה ומלח הדמעות מזכיר לי את זיעתי המלוחה אחרי משחק הכדורגל. אני מרבה להתאבל על מותם של הנעורים שלי ועל מותו של זמן יקר, קצר ונפלא שלא נשכח. היה זה פרק חיים שהפך לתמצית החיים היפים שחייתי פעם בעולם של חיים. כי כעת אני בעולם של מתים.
כן, כעת אני בעולם של מתים, ועולם המוות לא נראה לאחרים כמו שהוא נראה לי. אני רואה הכל מבעד לחרכים של התריס בדירה המסוגרת והמטונפת שלי ויודע שכל מה שאני רואה בחוץ זה מוות בשבילי. אני יכול לגעת בקלות במוות הזה. כי אני נגעתי בחיים.
כשאני רגוע אני חושב: הרבה אנשים שחיים עכשיו ורואים את הדירה שלי מבחוץ לא מבינים שמעבר לתריס עומד חיים הדפוק שמביט החוצה ורואה רק מוות. אבל הם דווקא כן מזהים אותי, וכנראה הם חשים מבעד לתריסים בעמידה הרופסת שלי מאחורי התריסים. והם עומדים ומביטים ומצביעים ואפילו מסוגלים להריח את סירחוני הקיומי. ואז הם מתקרבים ומנסים לגעת בי ואני חייב לברוח לאפלה ולחפש פינה והגנה. ואז אני זוחל מת לתוך החיים ומגיע למרכז השיקומי בדרך ליפו ולאחות שמזריקה לי חומר. עוד ועוד ועוד.
אני שואל אותך אמא, האם אני חי או מת?
כעת אני שט ברקיע נפלא של שמים וכוכבים. אני פה. אני שם. אני בתאוצה אטומית בּיפּולרית. אני חי בין פרודות ורסיסים. רסס מותז של אהבה מעיר אותי. האם זו את, אימא שלי אהובה? הושיטי לי יד, לחיים שלך!
הרופאים סיכמו את הטירוף האחרון של חיים במילים: התקף פסיכוטי. חיים לא מגיב לסביבה באורח שפוי. ניכרת הפרעה ביכולתו לפרש את המציאות.
חיים פגש את יוסי וניסה להסביר לו את קורות חייו כפי שנתפסו בקודקודו הקודח, ובפה מלא שוקולד לעוס למחצה אמר: "אז אני קיבלתי פקודה ממלך המשיח וצריך לשחרר מכלאם את בני החושך בחזרה לאור!"
וחיים נופף בידו האוחזת במגבת המוכתמת לעבר הרקיע. "תראה משהו כזה!" אמר. "שם עומדת מרכבה והיא תרד למטה ותיקח אותי לשמים! ומי יקבל אותי שם? אליהו יקבל אותי שם. לא מישהו אחר, רק אליהו. כי אני, חיים, נביא הזעם והחורבן אנוכי. ואמת בפי. אמנה כל חטאי, לא אחסיר, לא אכחד. כי אחד אנוכי, אחד מכם, אחד ורק אחד."
וחיים נשא את נאומו. "אתם, הפורעים בעלי הבשורה, כאן עלי אדמות, אין לכם ערך! מה כבר יכול המנהיג המתחזה שלכם לבשר? אמונה בשלום? בביטחון? הנה עוד כיווץ של שריר בלב, הנה עוד התכווצות שמספרת כמה נתחי שקרים מבותרים האכיל אתכם המנהיג שלכם עד עכשיו! מה עשה? הקיף עצמו באנשי שלומו! כן! הקיף עצמו בממלאי כיסי משפחתם באגוזי מלך עטופים בשטרות מסריחים! הקיף עצמו במפוטמים, בזחיחים, ביהירים, שובע מלוכלך בבטנם! וכמה, כמה בשורות שקר כאלה בלעתם ולא נודע כי באו אל קרבכם? ואתם לועסים ולועסים, שוברים ומנתצים, בולעים ומכלים!"
וחיים שאל: "מי אתם? מי אתם? מי אתם? סתם, ריקא. ריקים וריקניים, בנים מפונקים שמפצחים בשיניים קהות את החצצים של אבותיכם! מאופל מערות חצובות בסלע ירושלמי המגיר דמעות היסטוריות תצא תורתו של המנהיג, משנתו המפוקפקת שזללנו עד
שובע, עד מיאוס! והשני, המשנה למנהיג, מה הוא אומר? אומר ביטחון ומדבר כסף! משחרר לעיתונות דברי סרק, אמרות כזב, ועל שום מה? כדי להיטיב עם העם! ומי הוא באמת, מי הוא בתמים? מספסר בכספים ומכלה אותם באחוזות הגדורות בתיל זהב!"
וחיים הסביר: "אתמול התאמו לי את הלהיט. תרופות פלא מודרניות: אריפליי שעוקב אחר אביליפיי שעוקב אחר זיפרקסיה! לאזן את נפשי המשוסעת, הקרועה לאלפי רסיסים. פעם ספגתי אבקות ישנות. מרבצים של לפונקס, הלידול ורספרידל טרפדו את מוחי. ועכשיו, אחרי המפץ, החלקיקים הפנימיים שלי מנותצים והשברים מתפזרים לי בתוך המוח. אני זועק לשמים ואיש לא מקשיב וכולם רק מתבוננים בי כאילו אני מטורף חסר תקנה שמפטפט על צדק ומדבר שטויות בלי הכרה. אתם תוהים מי אני, ואני משווע וזועק אל ימים נוראים, עומד כל היום במרפסת טחובה בלב העיר ומרסס נתזים לאוויר הדחוס באדים וצפצופים של כלי תחבורה, צופרים קלגסים כאלה שכועסים על כל העולם! אנשים מוציאים את העכירות הפנימית שלהם על הצופר!"
וחיים שאג: "חמסנים! מתועבים! נשורת של אסונות תרבות! אתם ממלאים אוויר בפסולת זיהומית! מטמאים את מוחי באדים! מבאישים אותי בגללי הזיהום הקיומי שלכם! אתם חיים בעולם של יום רודף יום רודף שחיתות רודף כסף רודף שלטון! ובתוך הקיום הבסיסי הדמוקרטי המזוהם שלכם יבואו פסקי ועדות. מתי? אחרי מבול של חטאים. אחרי מבול של פסקי ועדות וגזרי ועדים! ועדות שיתאיידו לתוך חלל של יקום אקס-טריטוריאלי. והמסקנות? מסקנות של ועדות שמיושמות רק בכאילו בתוך מערכות שייכשלו שנית ביום בהיר אחד מחר, כשהתותחים ירעמו והטילים יתעופפו לכל עבר, או ביום בהיר אחר מחרתיים, כשיילכד בכיר ממשלתי נוסף בניסיונו להעביר כמה מאות אלפים לכיס של גיסתו או לחשבון בנק סניף וינטרטור בשוויץ (איפה שמשה אוחיון שיחק)."
וחיים פירש: "ומי חולש על הכספים של הכדורגל? מי הם אלה שמרפדים כיסים של פונקציונרים זבי חוטם ומלחכי פנכה? קודם אוליגרכים ועכשיו יושבי ראש, מנהלי קבוצות, כאילו מיטיבים עם עמך ומספקים לו לחם ושעשועים אבל מבחוץ כעורים ומבפנים עכורים! בפועל כמעט לא יוצא מזה כלום. ריקא, שחין וערוב. ובקיצור, שחיתות."
וחיים סיפר: "אתמול הלכתי לפגוש את יוסי ברחבה לפני האצטדיון ואיש לא הגיע. אז נכנסתי לבד עם כרטיס כזה שהתקפל והתכווץ וחיפשתי אותו המון זמן כדי להראות לסדרנים, להראות להם שיש לי כרטיס ואני לא מרמה אף אחד ולא מנסה למכור למישהו סיפור באיזשהו רצון עילאי לחמלה מזויפת. כולם הסתכלו עלי כי אני דפוק וראו על החולצה שלי שהיה עליה כתם גדול של חרדל. ואז, כשנכנסתי, שאגו בקהל: אתה בן זונה, יא מזדיין בתחת, יא מניאק, יא הומו לך הביתה, מהמר תתפטר! והביטו בי ונבהלתי ורצתי החוצה בבהלה וכל הסדרנים הביטו בי בפרצוף כזה מלגלג ומעליב."
וחיים סיכם: "בפנים אני בוכה אבל איש לא יודע כמה אני נקרע לרסיסים ורק מת לדפוק את הראש בקיר ולשבור אותו ולהגיע ישר לאברבנאל. ושיזריקו לי בוכטה של חומרים משמרים, ככה אני קורא לזה, כי הם מקפיאים ומשמרים את התכולה הנפיצה שלי. ואז אני כבר מנוטרל, כי קודם יכולתי לבוא להם באובדניות משכנעת כזאת ולצנוח לתוך חדר העישון בטירוף, לנתץ הכל ולהתרסק מול כולם ולקחת איתי אחרים. ועכשיו טוב לי. כי אני יושב על המרפסת והרוח הקרה מקררת את אגלי הזיעה שהצטברו על חיישני העור שלי שמתמלאים בזרמים תת-עוריים של מערכת נוירולוגית משובשת ומקווה שהקצר הבא לא יגיע במהרה. כי הזיפרקסיה עושה את שלה, וכל הסימנים החיוביים שלי מאופסנים כעת בקופסת השרצים הפרטית שלי כי הם נכנסו למצב של תרדמת זמנית. ואני מקווה שהסימנים השליליים לא יגיעו כי אחרת אני אמות מדיכאון, והבולמוס המטורף של שארית החיים שלי יצנח וידעך עד לאפס! ואני אפס גמור, אדיש ואפאטי ורק ארצה למות למות ולמות עכשיו. כבר היום. לא מחר ולא מחרתיים."
ונטע אמרה לחיים: "אלה החיים שלך, מה אתה כבר יכול לעשות."
אני אוהב את המוזיקה שברדיו. אנשים אוהבים טלוויזיה אבל אני אוהב רדיו. יש לי טרנזיסטור גדול ואני שומע ובולע הכל. בעיקר אני אוהב להאזין לרוק אלטרנטיבי, ולפעמים גם קצת אנכרוניסטי, כמו זה של לד זפלין מתובל בגאוניות של ג'ימי פייג', או כמו זה של פליטווד מק, במתכונת הישנה, עם פיטר גרין, הגאון התורן של סוף שנות השישים. איך הוא צץ מתוך ההמולה וזעק בעוצמה שקטה! לא הרבה מבינים כמה הוא היה מוכשר.
אומרים שפעם הגיע לארץ והיה מתנדב באיזה קיבוץ בדרום. יואו, איך הייתי מת לפגוש אותו ולנהל איתו שיחה על עולם הצלילים המצמרר שלו! ולפעמים גם בא לי לרחף כסנונית יחד עם דייוויד בּוֹאי או עם בּק, מבשרי האביב. אני מרפרף מולם ויונק מהם כמו צופית, וניזון מהטקסטים המופלאים שלהם שממלאים את בועת העולם בצוף מוזיקלי.
לפעמים אני דופק רדיו הד בווליום בן זונה והשכנים באים ודופקים לי חזק בדלת ואני ישר מכבה, אף פעם לא מנמיך. כי אני, או שאני אוהב חזק או תודה רבה מוותר, שום דבר ולא כלום. בחיים שלי אני לא אצליח למצוא את שביל הזהב הרצוי שינעים לי ולכולם את הזמן. אין לי את המידה האיכותית הזאת, את הנפח הזה, את הכמות הסודית הזאת. וגם אין לי סיבים מקשרים כאלה, שיחברו לי את הקטבים הרחוקים, המנוגדים. אולי בגלל זה גם קבעו שיש לי אישיות בּיפּולרית או מאנית-דפרסיבית כזאת. אני לא חושב שהמונחים שהם משתמשים בהם נכונים אבל בכל אופן אולי באמת חסר לי חומר כזה מקשר, מזין, מוליך, שירפד וירכך את הנוקשות הקוטבית המטמטמת הזו.
השקט כל כך אהוב עלי, אני מקשיב לו, צפיפות דציבלית של ריק, של כלום. ואז בא גל עכור של תפלצתיות שממלא את החלל במפלצות איומות שרק מאיימות ופוקדות עלי: תקפוץ! תקפוץ מהמרפסת! ואז אני נלחץ ונורא רוצה להשתחרר מהמועקה הנוראית ולקפוץ ולעוף ולדאות ולצלול כמו שלדג לתוך המחראה המהבילה הזאת, המחראה של מטה, שמדיפה ריחות בנזין וסירחונות של ביוב. אני רוצה להתיז את כל חלקיקי הרוע של החיים מתחתיות הביצה והסחי, מתחתיות הבריכה העלובה שלכם, אתם, המאוזנים, הנהנתנים! אני רוצה להשליך אתכם רחוק ממני, שחס וחלילה לא תדביקו אותי במחלה שלכם.
כן, לפעמים אני מאשים את כולם. גם את הצדיקים שבסדום כי הם אימפוטנטים ולא יכולים לעזור בכלום ולא יכולים לשנות את כל העוולות שבעולם ולא יכולים לעזור לי לישון. כי אני רוצה כל כך לישון וקשה לי, גם עכשיו קשה לי, ואפילו לקחתי קלונקס שירגיע וישקיט את כל מה שמגיע אלי למרפסת מחלל האוויר והיקום. שיעצים את הישות הלא ברורה, המעורפלת, ההוויה המשיחית הנפלאה הזאת שתעיף אותי למעלה ותיתן לי לשכב ולנוח בתוך כרי השקט הנשגב, האולימפי, שמחכים לי שם למעלה. כבר המון זמן נושפת בעורפי עננת זאוס רוח פלאים, היא תמיד קוראת לי לבוא אליו.
אהיה כנוע במחיצתו. אכרע ברך להדרת הברק והרעם שלו.
"אם לא תנסה, איך תדע?" אמר לי שלמה, שחלם להיות גיבור מסומם שאיבד את חייו בלקיחת מנת יתר, אבל ניצל מגל צונאמי ענק של שטיפות בטן איומות בחדר מיון באיכילוב.
ואיך שלמה ניצל? הוא פשוט קפץ מקומה 16, מבניין מגורים מכוער למראה ברחוב ז'בוטינסקי שברמת גן הסואנת. שלמה ריחף באוויר בהנאה צרופה. הוא חווה כמה רגעים נפלאים, שניות שקטות ונקיות כאלה, שברי זמן שמעולם לא היו לו. כמו דפים דקיקים ושטוחים ושוטפים של ספר חלפו מול עיניו קורות חייו. ואז התכנס גופו הצנום והעלוב אל תוכו, נבלע כמו כוכב בחור שחור והתרסק על מדרכה, התנפץ והתפזר על אריחי אקרשטיין שהושחמו משמנוניותם של מי הביבים ומהכתמים של חומרי הניקוי שנזלו מרצפותיהם המצוחצחות של המספרה הסמוכה ובית הקפה שצמוד לה.
ושלמה איננו, כי הוא התרסק והתפזר, ושלמה ישנו, כי הוא כאן, איתי.
כל כך אהבתי לבקר אצל שלמה, שקיבל אותי תמיד במיטה מלוכלכת מלאה בערימות ספרים. שני חתולים דשנים ושלווים היו שרועים על המיטה בין הכריות, מגרגרים בהנאה לצד ראשו הכבד.
שלמה התייתם בגיל צעיר. כבר אז נדחק לשוליים הכי מעופשים בעיר. שלמה נולד בשכונת שפירא וגדל בין כותלי העזובה המקומית, ולימים מצא שם את יצועו ולחמו ואת הסמים שכה אהב. שלמה היה הטיפוס הכי עירוני שאפשר לדמיין ולהכיר. איך הוזנח כל כך הרבה שנים? איש לא ידע. איש לא הבין. שלמה הגיע להוסטל בכוחות עצמו. הבגדים המוכתמים שלו הדיפו ריח כה עז, עד שכל מטפל ומשתקם עיקם את חוטמו מחמת הסירחון, ומייד העבירו אותו לחסותו של ראש הבית החומל, שמיהר ודייר אותו בחדר מלא כל טוב. כל כך הרבה טוב, כזה ששלמה לא חלם עליו מימיו, כי שלמה מעולם לא הכיר שפע שכזה, שנרכש במהירות שכזאת, בהחלטה של רגע הנופלת בראשו של בעל סמכות.
באין כסף בכיסו הכיר שלמה את העולם מתוך דפי הספרים. שלמה אהב לקרוא. שלמה קרא המון ספרים. שלמה היה מוצא ספרים וניירות ועיתונים שהשליכו אנשים ברחוב וקורא אותם במסתור הקריר והמעופש שלו בלב העזובה השכונתית. הוא הפליג לתוך הימים והיבשות של המינגוויי, צלח את המיסיסיפי של פוקנר, ביקר בנוטרדאם של הוגו וצנח במעוף לתוך הבאר של תומאס מאן, ועשה כל זאת בלהט של נביא ומבשר, כדי להבין את שכבות ההיגיון ורובדי המורכבות האנושית המבחילה שמאפילים על חיי האנשים הנבונים, אלה שיודעים דבר או שניים על החיים ועל המוות.
שלמה תמיד סיפר לי כמה היה רוצה לצנוח לבאר ההיא של מאן, אך מכיוון שלא מצא באר כזאת הוא העדיף כנראה לצנוח מלמעלה, ממעקה של גג המשקיף מרחוק על העיר ללא הפסקה, לצנוח על מדרכה ולהתפזר בכל העולם.
אבל בינתיים הוא קרא ספרים. המון ספרים. הוא חצה את נהרות ניגר, וולטה השחורה וסנגל, וטיפס על הרי הרוקי, דשדש במדבריות המונגוליים ושחה באגמים שטופי אור ירח בקומו, ישב בברים בוורה קרוז ורקד על מדרכות פריז. מתוך הדפים המוכתמים הגיח וכל גופו טבול בזיעה קרה שהדיפה ריח של אבקה לבנה.
כשהגעתי פעם לחדרו בריצה, כולי מתנשף, ראיתי שהוא שוכב שם, אוחז בכר בקצות אצבעותיו הגרמיות, ומפיו מבצבצת שלוחת קיא שהתייבשה. הוא לא חייך אבל ראיתי בעיניו שהוא מאושר. לבטח שמח בליבו המפכה על המנה הנוספת ששייטה במוחו הספוג בחומר זוהר ובתכנים אין סוף של עולמות עד ויקום נצחי.
שלמה העשיר אותי בעולמו השופע. הוא ידע מה הן כוונותיהם הנסתרות של הסופרים המהוללים. הוא אף פעם לא פירש ולא התווכח ולא הייתה בו שום דעתנות מיותרת. הוא לא שפט את הרעים ולא הרעיף מחמאות על הטובים. הוא פשוט קרא וסיפר לי הכל.
ותמיד צחק על עצמו. ואני אהבתי אותו בגלל הצחוק הזה. הרגשתי אותו. זן אנושי נדיר. אדם פלאי. קרומי עור מיוזעים או גידים שסועים או עצמות גרומות כואבות אינם יכולים להגן על הגוף הפנימי, זה ברור, אבל אצל שלמה גלעין עומק של עוצמה הגן איכשהו על הגוף החיצוני השברירי.
לא תמיד, אבל לפעמים.
"איזה עולם נפלא!" הוא זרק לי פעם באוויר, "ואני שוכב לי פה ומפליג רחוק מכאן ובאותו זמן גם משתין במכנסיים כי לא בא לי לגשת לשירותים."
"נדיר, תופעה אנושית מעציבה," היה אומר צבי, ראש הבית.
"אני רץ אליך במהירות, כי אני פשוט נורא אוהב אותך," אמרתי פעם לשלמה כשהוא זימן אותי אליו בשעת מצוקה. הוא ביקש ממני לאשפז אותו מייד כי הוא חש ברע, חש איום ונורא. הוא לא אכל כבר שבוע ורק צרך סמים כמו מטורף וקרא המון ספרים.
זיקוקי חתונה בחוף הילטון, בתום קיץ מהביל, מאירים את פניו הכחושים בשלל צבעים, ואני מביט לתוך עיניו הכתומות הגדולות ומנסה לעקוב אחר רחשי ליבו השופעים.
"אני לא רוצה למות, אבל יומי מתקרב," הוא אומר לי.
כך פירשתי את שלמה.
ועכשיו הוא מת.
|
