המתיחות הנוכחית סביב הארועים בהר-הבית, הינה גל נוסף במסגרת המאבק האיסלאמי על רכישת השליטה והריבונות במקום רגיש זה, ודחיקת רגליה של ישראל מכל עמדת השפעה במקום.
ניכר כי אנשי ה-וואקף הפלשתיני בתיאום הדוק עם הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית מצויידים בסוג של "תוכנית מגירה" המבוססת על ניצול מושכל של הזדמנויות במטרה להעלות את רף המתח ולייצר תמונה מגמתית של מלחמת דת עד כלות.
אין עוררין כי כל עיסוק בסוגיית הר-הבית משול להליכה זהירה על קליפות ביצים, כאשר מתחוור שוב ושוב כי השלטון הישראלי נדרש למענה הנותן עדיפות לדרישות הצד הערבי-פלשתיני, שמא יוקרן חלילה, הרושם של הפרה ולו הזניחה ביותר של ה-סטאטוס קוו המקודש.
הצד הערבי אינו חדל מלפזר איומים "נצורים" בדבר הבערת העולם המוסלמי על-רקע הסיסמה הנדושה "הר-הבית בסכנה", במשתמע, "הכיבוש הישראלי" זומם להחריב את המסגדים שעל ההר, ולבנות את בית המקדש השלישי תחתיהם. דומה כי האסכולה האקדמית בישראל, הנוטה לייחס אמינות ל"חשש" המוסלמי מפני "המזימה הציונית", נופלת בפח התמימות, ומטיפה לאימוץ גישה תבוסתנית בכל מחיר, ובלבד שיישמר השקט ולו לזמן קצוב. מוטב שיפנימו שאין המדובר בהבנת תהליכי עומק בצד שכנגד, אלא בהונאה צרופה שאנו ניגפים בפניה ללא קרב.
הטקטיקה המזימתית של מחרחרי המתיחות תעשה שימוש מתוחכם לצרכיהם בכל צעד ישראלי, שולי ככל שיהיה, כדי להציג מציאות לפיה "חרב העולם", ו"האויב הציוני" ביצע את זממו וחילל את קודשי האסלם. כך היה ונשנה בשורה לא קצרה של סבבי אלימות על-רקע מה שמתואר כ-ערעור הסטטוס-קוו ב-הר-הבית.
ארגז הכלים של הצד המוסלמי-פלשתיני מתבסס באופן מובהק על מערך משומן וזריז של אמצעי תקשורת אלקטרוניים זמינים, לצד תפעול מגמתי ויעיל של רשתות חברתיות המהוות כלי אולטימטיבי להטמעת מסרים ולהפרחת שמועות ב-זמן אמת. מנקודת מבטו של הפלשתיני מן הרחוב, המידע המוזרם באמצעות ערוצים אלה משול (בהשאלה) ל"תורה למשה מסיני" ואין בלתו, כל שמועה מתורגמת לעובדה וכל מסר מתפרש כפקודה מטעמה של סמכות הלכתית. המרחק מנקודת זמן זו ועד לנטילת החוק לידיים במצוות כוהני הדת האיסלאמיים המסיתים הוא קצר ביותר.
כך אפוא, באצטלה של הגנה על מסגד אל-אקצה, ובמניפולציה בסיסית על גבול הקמאות, מסיתים תועמלני דת פנאטיים את ההמון המוסלמי להקריב נפשם על מזבח "אל-אקצה". בתפיסת עולמם אין סיבה ומסובב, יש אך ורק פרובוקציה ישראלית מרושעת שעימה אין להשלים. איש מההמון המוסת אינו חשוף לעובדה שהצבת אמצעי אבטחה בכניסות להר-הבית היו בעקבות פיגוע רצחני שבוצע בנשק חם ע"י מוסלמים מתוך הר-הבית. מבחינתם הכל מתחיל ונגמר במהלך הפרובוקטיבי של ישראל שכלל הצבת גלאי מתכות בשערי הר-הבית.
מבחינת ההמון המוסת, הר-הבית חסום ונעול בפני מתפללים מוסלמים. מסר שקרי זה מחלחל כ-ברק גם אל קהילות מוסלמיות בעולם ומאיים להציף מחדש את הסוגיה הישראלית-פלשתינית כמכשול העיקרי לשלום העולם.
דינמיקה של שמועות היא, כך מסתבר, מחולל רב עוצמה בהנעה של המונים, ובפרט כאשר המדובר בטיפוח של היבטים איסלאמיים צרופים. לפיכך, "הפרשנות האולטימטיבית" המופצת ע"י כוהני הדת המסיתים בעניין שינוי הסטטוס-קוו בהר-הבית מגשימה את הדימוי שטבע קרל מרקס, "הדת היא אופיום להמונים"; וכאשר בממד הדתי עסקינן, ספק אם יהיה ניתן להציב מענה הרתעתי בפני הפורעים, הגם שבידי ישראל יכולת מבצעית ברורה ומיידית, להכיל את גל האלימות, גם אם במחיר של הדרדרות ביטחונית.
אחד הכלים המרכזיים להתמודדות אל מול מתקפת ההסתה שהיא בעלת פוטנציאל נפיץ ורווי סיכונים, הוא רכישת יכולת לתקשר בשפה הערבית עם ההמונים. בתחום זה ישראל מובסת ע"י כלי ההסתה הערביים המקומיים, של חמאס ושל הרש"פ, לצד שופר התעמולה הכל יכול - "אל-ג'זירה". מסתבר כי בצידנו אין כל אמצעי מקביל, אנרגטי ויעיל, למעט כלי שידור מנוונים בעלי רדיוס קליטה מוגבל. מן הבחינה המעשית, ישראל היא נוכח נפקד בספקטרום התקשורתי, באופן המפקיר לחלוטין את המרחב התקשורתי להסתה עויינת ומסוכנת.
מי שמתבשם בהופעותיו המזדמנות של מתאם פעולות הממשלה בשטחים ושל נציג דובר צה"ל בערבית בערוצי תתקשורת ערביים, אינו מפנים את העובדה שציבור המאזינים בצד הערבי-פלשתיני לא ימהר להתמסר למסרים ישראלים של לובשי מדים המייצגים בעיניהם את "הכיבוש" באופן המובהק ביותר. אין תחליף לקיומה של הסברה מערכתית,מקצועית ודינאמית בשפה הערבית, אשר תוכל להנחיל לקהלי יעד פלשתינים באזורנו ולמוסלמים במרחב, עובדות חדשותיות מבוססות ופרשנויות תומכות, בזמן אמת. לא ייתכן מצב שבו אין ולו אדם אחד בצד השני אשר מודע לסדר הדברים שהתרחש סביב הר-הבית, לפיו הצבת המגנומטרים בכניסות להר הייתה צעד אבטחתי בעקבות הפרה בוטה של הסטטוס-קוו דווקא ע"י מרצחים ערביים שירו למוות בשני שוטרים ישראלים שמשימתם הייתה לאבטח את תפילות יום השישי; וזו אך דוגמה על קצה המזלג.
אגב אירועי הר-הבית, ראוי להזכיר אירוע מן העבר, (ב-2 אפריל 1983), כאשר סופת ברקים לילית עזה מוטטה את צריח מסגד חסן-בק בתל אביב. בהנתן ההרס באתר תפילה מוסלמי נפוצה "כאש בשדה קוצים" ברחובות יפו השמועה לפיה גורמי ימין ישראלים חיבלו במזיד במסגד. ברגע האחרון נמנעה פורענות של ממש בזכות מאמץ נמרץ של תחנת
קול ישראל בערבית, אשר השכילה להזים בעיתוי מיידי, את השמועה המרושעת תוך הצגת הוכחות משכנעות כי התמוטטות הצריח הייתה פועל יוצא של "כוח עליון" ולא היה כל זדון בעניין זה. יודגש כי ברבות השנים נוונו לגמרי יכולות השידור של ישראל בשפה הערבית וכאמור, מבחינת קהלי היעד המובהקים, אין הן נוכחות כלל במרחב.
לצד עשייה ביטחונית יצירתית שהפכה לכה חיונית בימים מתוחים אלה, הכרחי שבקרב מקבלי ההחלטות תינתן הדעת לתחום לוחמת המידע, בדגש לשימוש ההכרחי בשפה הערבית תוך ניצול אמצעי תקשורת מתקדמים, וגיבוש מושכל של תכנים ע"י צוותי מומחים הבקיאים בעולם המושגים הערביים והמוסלמיים. ברי כי בסוגיה זו לא הופקו הלקחים, זאת על-אף מימצאים נוקבים של
מבקר המדינה, אשר כיוון בדיוק לתפקידיו של השידר בשפה הערבית כחלק מניהול משברים.
חשוב לשכנע את עצמנו כי הצגת האמת העובדתית הינה ברבים מהמקרים, תחמושת אולטימטיבית בהקשרים מסוג זה, והעובדה שאין כיום ברשותנו כלים העשויים להזים שמועות זדון המופצות באמצעות רשתות תקשורת עויינות, היא בבחינת מחדל.
