שהם ודור בניי, שניהם מתגייסים החודש 07.2017, ברוח הימים הקשים אני מנסה להיות אופטימית. אני שונאת שינויים קיצוניים, כאלו של ניתוקים באמצע החיים. אפילו שינויי מזג אוויר אני לא אוהבת, פרט לקיץ שמעיר אצלי את הנשמה ומחמם לי את הלב, לא מחמאה גדולה להיות אדם כזה, בטח לא עכשיו. כאשר תקופות רבות מאחוריי, רובן נגמרו ונמצאות מעבר לשנים.
שהם בני בכורי ודור בן הזקונים שלי, האהבות של חיי, מחמלי נפשי. הגברים שלי כל השנים אני אומרת לכם את אותו פזמון חוזר: " אתם עוד תתגעגעו לימים הללו, אל תגדלו לי כל כך מהר", אבל אתם, בכל פעם רצים עוד ועוד קדימה, משאירים אותי מאחור, מביטים בי בחצי עין וממשיכים לצמוח בעוד חצי ס"מ. ואני מנסה להדביק את הקצב.
לא הספקתי ליהנות מכם והנה, אתם שניכם, על מדים, עכשיו מתחילה ספירת השעות לאחור. מתי תרדו מהם. איך ממשיכים לחיות את הרגע, בלי לפחד, עם לישון בלי לדאוג עם שגרה רגילה. להתפלל שתיגמר כבר התקופה.
ילדים שלי, הנשמות הקטנות שבי. הנפשות שמשלימות אותי. אני לא רוצה להיות דרמטית, אבל אף אחד בארץ הזאת לא יכול לומר לי שתקופת הצבא היא תקופה של עוד משהו שחולף. צבא זה אומר, שאתה צבר- ארצישראלי. מי שלא עושה את המסלול הזה ולא משנה איפה, לא יכול להבין, רבים לפניי כתבו על התקופה הזאת ורבים אחריי כנראה גם יכתבו, כולם אומרים לי "שחררי, הם יתחלשו, יגדלו ויחזרו גברים" שלוש שנים זה חתיכת זמן, תנו לזמן הזה ללמד אתכם ולעשות לכם טוב. מה שבטוח, אתם נמצאים באחד הצבאות הכי טובים שקיימים.
אילו רק הייתם יודעים, איך אני מרגישה עכשיו. מה לא עשיתי למענכם? ומה לא אעשה? העיקר, העיקר - שתהיו לי בריאים. שנולדתם, זעקתם וצווחתם על כולם הניחו אתכם בזרועותיי. שישנתם בלול קמתי כל שעה, לוודא שאתם חיים ונושמים, כאשר הייתם בגן והבאתם כל יום ציור חדש, התלהבתי כאילו קיבלתי במתנה ציור מהמוזאון לאומנות. כאשר קיבלתם מכה, כאבתי אתכם, כאשר דמעתם, דמעו גם עיניי. כאשר הכרת חברים חדשים, הייתי המאושרת באימהות. כאשר המשכתם לגדול, ולפרוח, עמדתי מהצד וראיתי, גדלתי ופרחתי אתכם. כאשר הכרתם לי בת זוג ראשונה, קיבלתי אותה בשמחה, כי כל מי שאוהבת את הבנים שלי, טובה מספיק להיכנס לביתי. כאשר סיימתם את בית - הספר, התרגשתי אתכם לפני שעליתם על הבמה כאשר הצטלמתם יחד כל הכיתה, למרות שלא הסכמתם להצטלם איתי, כאשר הלכתם למסיבה, הבטחתם לי "יהיה בסדר אימא", וכך היה. תמיד סמכתי עליכם, ואתם תמיד סמכתם עליי.
עכשיו אני משחררת, אבל רק לשלוש שנים, אני מעבירה אתכם לשורותיו של צה"ל. רגע לפני שניפרד, תזכרו שכל תורת ישראל על רגל אחת היא: "ואהבת לרעך כמוך". שתדעו לאהוב. שתמיד יהיה לכם מה לתת אבל לא תהיו שחצנים מדי לקבל. שתתייחסו לכל בני האדם כאל שווים ואל תזלזלו, כי לכל אחד ואחת יש שליחות ותפקיד על כדור-הארץ שלנו - גם אם לפעמים זה רק להיות הילדים של ההורים שלהם.
שתדעו להוביל את החיים שלכם על-ידי החלטות מושכלות ולא תיסחפו עם הזרם סתם כי זה יותר קל. ועכשיו יסלח לי אלוקים- אבל בניגוד לבני ישראל במדבר- אל תעשו ותשמעו. תזכרו "סוף מעשה במחשבה תחילה" אמרו חכמינו ז"ל והם ידעו מה הם מדברים. נצלו את יכולת החשיבה שלכם, ורגע לפני שאתה מחליטים אל תשכחו להקשיב גם לתחושות הבטן. מכאן אתם ברשות עצמכם. מעתה כל הטעויות הן שלכם ואין מי שיגונן עליכם. אבל אל תפחדו לטעות ואל תנסו להיות תמיד בצד הנכון והצודק- כי זה הרבה פחות מעניין.
בפקולטה של מדעי החיים, מה שזוכרים בסוף זה דווקא את הלקחים שנלמדו מטעויות. לכן רק מי שמרשה לעצמו לנסות ולהתנסות -יכול באמת להצליח.
תודה שהאמנתם בי ובאבא, תודה שהפכתם אותנו להורים, תודה על הילדות השנייה שחווינו לצדיכם, תודה על הקלפים, כדורגל, הדבקות, ציורים, עבודות גבס וקבלת שבת בגן. תודה על 18 שנים מקסימות שבלעדיהן חיינו היו ריקים מתוכן.
בניי יקיריי, שהם ודור: אני אוהבת אתכם אהבת נפש, אני גאה בכם, ומעריכה אתכם מאוד. איש לא ייקח לכם את מה שיש לכם, את אישיותכם. את האדם המיוחד שנמצא בכל אחד ואחד מכם! אתם נכס לעולם.
ובקשה קטנה לאלוקים: שמור לי עליהם, על כוחות הביטחון ועל כל חיילי צבא הגנה לישראל: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ, וַהֲדָרֶךָ. וַהֲדָרְךָ, צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת, וְעַנְוָה צֶדֶק; וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ". (תהילים פרק מה ד -ה)
אלוקים שבשמים, אל צבאות, המושל ביד רמה בשמים ובארץ, אליך אני נושאת את תפילתי, ממעמקי ליבי. אלוקי ואלוקי אבותיי, שמע תפילתי ברחמיך הרבים. פרוש עליהם את חסותך, היה להם למגן ועטוף אותם ברב חסדך וביום שיקראו לצאת אל שדה הקרב, שם קוצר המוות את יבולו, שם, אלי שבשמים, פרוש עליהם את רחמיך. מי ייתן ותהיי להם מגן ושריון. אל תעזוב אותם לרגע!