נושא 'הניכוס האמנותי' מעסיק רבות את סצנת האמנות לאחרונה. אם בעבר ציירים רבים היו לומדים את יצירותיהם של המאסטרים הגדולים ע"י העתקה, כיום הם פשוט מנכסים לעצמם את היצירה או חלק ממנה ועושים בה כטוב בעיניהם, ולבסוף אף חותמים עליה בשמם. האם זו חוצפה או חופש הביטוי? כבר בכתבתי הקודמת כאן "מציאות אלטרנטיבית: ניכוס או "נעכס"?" הבעתי את דעתי על הנושא, וכעת אתייחס להיבט אחר בתופעה: ניכוס ע"י ניתוח יצירה לצורך לימוד והבנה. אתחיל בגדול מכולם, פבלו פיקסו, שהיה לוקח יצירת אמנות ענקית, "מאסטר פיס", ומנתח אותה לצורות, קווים וצבעים, עד להפשטה טוטלית (אבסטרקט), כדי להגיע לתמצית היצירה, לבסיסה הטהור. זו אולי נעלמה אפילו מעיני הצייר המקורי, אשר בגאונותו חזה את המראה ובנה את התמונה על כל מרכיביה. כך מנתח פיקסו את יצירת המופת של מנה " ארוחת הבוקר על הדשא" בעשרות ציורים שלו המפרקים את היצירה למפלסים השונים שבה: מפלס החזית, מפלס העומק, למבנה הדמויות וכו'. כך עושה הוא ב 1957 גם ליצירתו הגאונית של הצייר הספרדי דייגו ולסקז Las Meninas משנת 1656. כלומר, 300 שנה לא העיבו על גדולתה של היצירה שפיקסו חש צורך לנתח ולפרק. גם כאן מתרחשת 'העלילה' על פני מספר רבדים: בחזית- הנסיכה הילדה, הכלב, הננס, המלוות, ברובד השני- המלכה האם המביטה בביתה הילדה, וברובד השלישי, הצייר עצמו מביט בכולם מלמעלה, כעין ישות עליונה. פיקסו מפרק את היצירה ל 45 גרסאות משלו, כל אחת 'מאסטר פיס' בפני עצמה. אכן, מתנות רבות שמקורן ביצירה אלמותית אחת. ממשלת ספרד הוציאה בול עם אחד הציורים של פיקסו בעקבות ולסקז. היבט אחר וקטגוריה בפני עצמה היא ההתייחסות של מרסל דושן ליצירת האלמוות של לאונרדו דה וינצ'י "המונה ליזה". השפם שהוסיף לאישה היפה ביותר היה מעשה שבאמצעותו דושן קנה את עולמו: מעשה חוצפה, לכאורה, הפך למבע התרסה באמנות הממוסדת, טרנד חדש כאמנות פופ. אמנים רבים מביעים בגלוי את הרצון להבין ולהתייחס ליצירות מופת שונות. לאחרונה התקיימה תערוכה (לא ממצה דייה) בבית האמנים בתל אביב בה ציירים מוערכים מתייחסים ליצירות שהשפיעו עליהם. רות שלוס התייחסה ל"עלמות מאביניון" של פיקסו (1907) ללא כל חמלה, במבט מחמיר וביקורתי. יהושע גריפית התייחס ל"אישה מארל" של ואן גוך (1888). ציורי רועת הצאן של קדישמן (היה בעצמו רועה צאן בקיבוץ מעיין ברוך) שנראים "ישראלים" לגמרי מתייחסים לציורו של ואן גוך "הרועה" (1889), שהוא עצמו הושפע מהצייר ז'אן פרנסואה מילה "רועות צאן" (1849). גם הציירת הדרוזית המעולה פטמה שאנן, כלת פרס שיץ לאמנות פיגורטיבית, המציגה כעת במוזאון ת"א, אומרת שהושפעה מאמנים קלסיים כדוגמת הנס הולביין הבן (1533) בבחירת נושא השטיח המופיע כמוטו עיקרי בעבודותיה (ראו כתבתי כאן). איל אדלר קלנר (נ.1970), זוכה פרס קרן התרבות אמריקה ישראל ופרס מפעל הפיס לדיוקן ראשון, מציג גוף עבודות שבו הרצל מופיע בכל הציורים ומתלווה אל האמן בפעולות יומיומיות. הרצל תופס את מקום האישה הערומה בציורו הנודע של מנה 'ארוחת הבוקר על הדשא'. הצייר עצמו מופיע כדמות האישה ברקע, במפלס השני. כך הצייר גם מנכס לעצמו את ציורו של מנה וגם משבץ בו את נושא סדרת ציוריו "הרצל ואני". ולבסוף, אהרון ציגל המציג כעת עבודות צבעוניות שטופות שמש בגלריה 'על האגם' ברעננה, מודה כי הוא מושפע עמוקות מציוריהם של הפוביסטים בדרום צרפת, בעיקר ממטיס. צנצנת האקווריום המככבת אצל מטיס, עם ובלי החתול, מופיעה גם כאן, אצל ציגל. השפעות של אמנים תמיד היו, וכל עוד הן מפרות את הציירים ומוסיפות ממד אמנותי ליצירותיהם, הרי זה משובח, עד למקום שנעשה בהן שימוש לרעה.