בואו נפעיל קצת את התאים האפורים. מדוע קיים חיסיון עיתונאי?, חיסיון עיתונאי הוא מאבני היסוד של עיתונות חופשית. כאשר מקורות מידע נחשפים, הם פשוט נסתמים.
עיתונות חופשית היא ביסודו של
חופש הביטוי, ומכאן שהפרת האיסור על חשיפת מקורות, פוגעת בעיקרון היסוד של חופש הביטוי, אותו חופש ביטוי אשר אף לדעת נשיאת בית המשפט העליון הוא בבת עינו של בית משפט נכבד זה.
ומה כותב השופט מזז בפסק דינו?
- שטענת החברות כבסיס שיחות נתניהו-רגב שוללת את טענת החיסיון.
- שהמידע המדובר נמצא בידי הרשות ולא בידי העיתון ולכן חשיפתו אינה מפירה את החיסיון.
- שראש הממשלה לא העלה את טענת החיסיון, ומי שהעלה אותה הוא רגב.
ואין אלא לתמוה על חוסר ההגיון העמוק שבמכלול הנימוקים לעיל. נראה בעיני כי יש נתק עצום בין ראיית השופטים את מציאות הקשר בין עיתונאים לפוליטיקאים, ונעבור אחד אחד.
על שיחות חבריות אין חיסיון
בין רגב לראש הממשלה יכלו להיות שיחות פסולות, שאת קיומן ביקשו להוכיח העותרים באמצעות המידע שביקשו, שיחות של השפעה לא לגיטימית. אך אם השיחות היו חבריות היו יכולות להיות בעלות שני מאפיינים, א. שיחות על הא ועל דא, על גידול חסה בשטחים, על הילדים והנכדים, כמו כל שיחה בין בז'יז'ינה לרגינה, אך יכלו גם להיות ואולי גם היו, ב. הדלפות. פשוט הדלפות. כי למי ידליף נתניהו? ל
רביב דרוקר? נראה לכם? הוא ידליף לחברים שלו, אלה שיסתמו את הפה גם אם יעבירו אותם את כל עינויי האינקויזיציה.
אז דווקא על השיחות החבריות חל החיסיון, כי שיחות אלה הן הפלטפורמה הכי טובה להדלפות. תשאלו את דרוקר מי מדליף לו. חברים שלו או שונאים שלו, ואני מאוד מקווה שלא יענה כי כבר בתשובה כזו יימצא הצעד הראשון להפרת החיסיון.
המידע נמצא בידי הרשות ולכן אין עליו חיסיון
כאן מפספס המותב בראשותו של השופט מזוז, את בסיסי הבסיסים של עבודת מודיעין בכלל ועבודה עיתנאית בפרט.
ברשימת תאריכים ושעות של שיחות בין פולטיאי לעיתונאי אין ערך, ברשימת אירועים היסטוריים אין ערך, אך להצלבה ביניהם יש ערך שלא יסולא בפז. ובמה שרוצה להסתיר ראש הממשלה יכולים להיות מרכיבים פסולם, מוסדיים, של השפעה לא לגיטימית ומרכיבים חבריים לגיטימיים של הדלפות, ופרסום הלו"ז של השיחות תחשוף לעיני כל את הדלפותיו של ראש הממשלה, ככל שהדליף, תוך הפרה בוטה של החיסיון העיתונאי.
מה שיש בידי הרשות הוא מידע חסר ערך, אשר לאיש במינהל אין אינטרס ומשאבים להצלבתו. המידע האמיתי והערכי נמצא עמוק בראשים של נתניהו ורגב, וכמו כל מידע עיתונאי אחר, מקומו שם ורק שם, ובית המשפט מורה על חשיפתו, תוך הפרה לכאורה של החיסיון.
ראש הממשלה לא העלה טענת חיסיון ולכן אין חיסיון
לו היה מעלה ראש הממשלה טענת חיסיון, הרי היה הוא מודה בריש גלי שהדליף, היינו יורה לעצמו ברגל. האם לא די באמירה המכובסת "שיחות חבריות" על-מנת שכבוד השופטים יבינו את המשמעות המאד סבירה שמדובר בשיחות חבריות אשר חיסיון עיתונאי חל עליהם באופן ברור ומובהק?
זאת ועוד - ראש הממשלה אינו שומר הסף של חופש הביטוי, גם עורך של עיתון אינו שומר הסף שלו. בית המשפט הוא שומר הסף, חוקי היסוד אשר מתגברים על חוקים, מתגברים על החלטות ממשלה, לא מתגברים על פרוצדורה? מה משנה מה טענו המשיבים, איזו חשיבות יש לקו ההנה, כאשר בעקבות ההחלטה חסרת האחריות הזו, לטעמי, כל איש ציבור יידע מכאן ולהבא שבית המשפט יחשוף את מועדי השיחות שלו עם עיתונאים, ואז במאמץ קטן או גדול יוצלבו הזמנים עם האירועים, וחיסיון עיתונאי בישראל קאפוט.
נראה לי שהתבלבלנו לגמרי, הן העותרים שעתירתם תחזור אליהם כבומרנג והן השופטים., נדרש ללא ספק דיון נוסף, וראוי שמועצת העיתונות תצטרף ותעמוד לצידם של ראש הממשלה ורגב למניעת פגיעה כה אנושה בחופש הביטוי.
