במלאת עשרים שנה לעלייתה של הלהקה אבטיפוס ויציאת האלבום הראשון שלהם לאור, עליה שיצרה ממד חדש במוזיקה הישראלית, מסמנים שלושת חברי הגרעין המרכזי של הלהקה את ההכנות להוצאת אלבום חדש שלהם. למופע בקפה ביאליק שבתל אביב, שמילא את כל תכולתו במעריצים ששרו יחד עם הלהקה בדבקות והכרה של כל הטקסטים, הופיעו הפעם שלישית המוסיקאים הנפלאים - איל שכטר - (שחקן הקולנוע והתיאטרון) גיטריסט וזמר סולן, אמיר בן דוד הממושקף שכתב רבים מהשירים, גיטריסט ואמן יוקוללי וירטואוז, שכתב בזמנו את המוזיקה לסרט "צומת וולקן" ושר במופע את השיר מהסרט; מה שמרמז על המוצא המשותף של חברי "אבטיפוס" - מחיפה וסביבותיה. וכן טל יניב הקלידן, שהוא וכן אמיר משתתפים בסולואים של קטעים מתוך השירים בקולות יפים, ומגוונים מאוד את המוזיקה תוך הרמוניה קולית מצוינת ועשירה. השירים הידועים שכבשו ללהקה את מקום הכבוד שלה בשורה הראשונה של המוסיקאים בישראל, חזרו והושמעו תוך צביטות בלב השומעים, כשכולם נעים בקצב הסוער של הרוק. בעוד שבמספר השירים הרכים והרומנטיים יותר - כל הנשים היפות והצעירות חשו כמו המילים נכתבו עבורן, וכאילו אייל שכטר שר לכל אחת באופן אישי, ומלטף בקולו הנפלא ובעיניו מלאות הרגש את הצופות. המופע נפתח עם השיר "ברבורים באגם". אם שמים לב למילים - יש בהם סיפור על ילדה שאיש מבוגר זר לוקח אותה לטיול במכונית, ועל מה שמתרחש אח"כ קוראים היום הרבה בעיתונים. שיר נוקב ונפלא שלא איבד טיפה מהקסם שלו. כך גם סיום המופע עם השיר "היא צועקת - אני לא טובה" יצר מחיאות כפיים שלא פסקו אלא עד שהלהקה המשיכה עם הדרנים- כולל "נמסים מאהבה" שהוא רומנטי מאד, ושיר מהאלבום האחרון שלהם: "לא פוגע". בין שירי הפתיחה לבין הסיום - היה המופע שזור בשירי מחווה ללהקת תמוז המיתולוגית, שרבים גדלו עליה, כולל כל שיריו הנודעים של אריאל זילבר: "הולך בטל", "מישהו הפסיק את הזרם", ו- "16 מלאו לנער" - שהפך בהמשך לסמל של גבי שושן ז"ל בזמנו. כל זאת - בנוכחות ובהשתתפות אורח הכבוד - אחד מחברי להקת תמוז המקורית, והאב הרוחני של הלהקה - יהודה עדר שגם שר, והפליא בנגינתו, שהייתה אחד ממסמרי הערב. אומנם חלקם של הקאברים היה רציני במיכלול המופע, אך סך כל השירים - רובם בסגנון הרוק, שליחם לא נס, ויתרה מכך - היו מעדן הם וחוויה שכדאי לחזור עליה שוב ושוב. ואכן, מאופן הצטרפות כל הצופים לשירה בשירים מסוימים, הוכיח עד כמה כל אלה הם צופים נאמנים, החוזרים ובאים לכל ההופעות וממשיכים להתמוגג ממוזיקה נפלאה עם טקסטים בעברית, שכמותה כמעט לא תמצאו בשירים מהעשור האחרון במחוזותינו. יופי פיוטי של שירה, תוך ביצוע וירטואוזי של הנגנים המוסיקאים, למרות שלא היו כלי הקשה בתזמורת (ובכלל לא היו חסרים, מעצם העוצמה של הגיטרות והקלידים) - היא סחפה את הקהל עד תום. הרוק הישראלי לא רק שלא מת, אלא ממשיך לפרוח, לשגשג ולייצר אמנים צעירים חדשים כל העת. רובם בביה"ס רימון, אותו מנהל יהודה עדר מזה שנים. בכל מועדוני הג'ז, שבארצנו מתקיימים בבתי קפה, פאבים וכיוצא בזה, צצות ועולות כפורחות להקות חדשות, כמו "כריכה רכה" עליה כתבנו לא מכבר, המזינות את התרבות הישראלית בנופך נוסף לרוטב המזרחי שמציף אותנו בכל כלי התקשורת. וזה לא שהזמרים המזרחיים לא נחוני בקולות נפלאים. הם כן. אך המילים של השירים שלהם כה פשטניות ואינן מזכירות בכלל את המשוררים שכתבו פעם שירים נפלאים לכל גדוליה זמרים שלנו: שושנה דמארי, אריק איינשטיין, ריטה, והגדול מכולם: זוהר ארגוב. כמו למשל-נעמי שמר שהייתה הקמע של להקת הנח"ל. לכן כה נפלא לדעת ולשמוע להקה כמו אבטיפוס, שלא איבדה מחיותה, מהשארם שלה ומהיופי שבשיריה - כי כולם מעניקים אווירה כה אופטימית ושמחה, שמאד נחוצה לכולם. להקת אבטיפוס - מנגנת על הלב ומשמחת כל שומע. ממש כיף.