בשבוע שעבר, לצד ציון יום השנה להפלת פצצות האטום על יפן, צוין יום השנה ה-95 להסכם סוור. ההסכם, שנחתם בבית חרושת לפורצלן בסוור שבפאתי פריז, כמעט ולא זכור מאחר שהוא התמוטט שנה לאחר החתימה עליו. אולם, להסכם סוור, לא פחות מהסכם סייקס-פיקו שדובר עליו רבות, יש השפעה על הנעשה במזרח התיכון עד ימינו - כותב Foreign Policy.
בשנת 1915, כאשר הכוחות הבריטים התכוננו להגיע לאיסטנבול דרך גליפולי, הנפיקה הממשלה הבריטית מטפחות משי לציון סופה הקרב של האימפריה העות'מאנית. אמירה זו הייתה מוקדמת מדי, במיוחד לאור התבוסה הקשה שהבריטים נחלו בגליפולי, אך הדבר היה נכון כמה שנים לאחר מכן.
כאשר נכבשה האימפריה העות'מאנית, נציגים של בעלות הברית חתמו על הסכם שחילק את אדמותיה לתחומי השפעה אירופיים. ההסכם הפך את איסטנבול ומצרי הבוספורוס לבינלאומיים. חלקים ממה שמכונה אסיה הקטנה נמסרו ליוונים, כורדים, לצרפתים, לבריטים ולאיטלקים. כאשר רואים כיצד התוכנית לחלוקת המזרח התיכון נכשלה, ניתן להבין טוב יותר את הגבולות הנוכחיים באזור, כמו גם השאיפות הלאומיות של הכורדים והאתגרים העומדים בפני טורקיה כיום.
פרנויה טורקית
שנה לאחר החתימה על הסכם סוור הבינו המעצמות, כי הן לקחו יותר ממה שיכלו להחזיק. נחושים בדעתם להתנגד לשלטון הזר התאספו קצינים עות'מאניים לשעבר, ביניהם אבי האומה הטורקית מוסטפא כמאל אטאטורק, ולאחר כמה שנים של לחימה נואשת באמצעות שרידי הצבא העות'מאני, הם גירשו את הצבאות הזרים שביקשו לאכוף את ההסכם. התוצאה היא טורקיה כפי שאנו מכירים אותה כיום, שגבולותיה נקבעו בשנת 1923 בהסכם לוזאן.
הסכם סוור נשכח בידי מדינות המערב, אך יש לו מסורת חזקה בטורקיה, שם עזר לתדלק פרנויה לאומית שמכונה "תסמונת סוור". ההסכם גם ממלא תפקיד ברגישות הטורקית כלפי הבדלנות הכורדית כמו גם האמונה שרצח העם הארמני היה קונספירציה אנטי-טורקית ולא עניין של אמת היסטורית. בנוסף, המאבק הטורקי עם הכיבוש הקולוניאליסטי השאיר חותם על לאומנות אנטי-אימפריאלית שכוונה תחילה נגד בריטניה בתקופת המלחמה הקרה, ומכוונת כיום בעיקר נגד ארה"ב.
המורשת של הסכם סוור משתרעת גם מעבר לטורקיה, ולכן יש לכלול אותה ביחד עם הסכם סייקס-פיקו בהיסטוריה של המזרח התיכון. דבר זה יעזור לאתגר את התפיסה הרווחת לפיה כל בעיות האזור, נעוצות בכך שכמה אירופים סימנו גבולות על מפה ריקה. אין ספק שהאירופים היו שמחים ליצור גבולות שתואמים את האינטרסים שלהם בכל פעם שיכלו להתחמק מהתוצאות. אבל הכישלון של הסכם סוור הוכיח, כי לפעמים לא ניתן להתחמק.
כאשר מדינאים אירופים ניסו לצייר מחדש את המפה של אסיה הקטנה, הם הובסו. במזרח התיכון, לעומת זאת, האירופים הצליחו ליצור את הגבולות שרצו, כי היה להם הכוח להתגבר על המתנגדים להם. אם יוסוף אל-עזמה, לאומן סורי, היה משחזר את הצלחת הטורקים ומביס את הצרפתים בקרב מייסלון, התוכניות האירופיות לאגן המזרחי של המזרח התיכון היו משתנות כמו שקרה להסכם סוור.
דרוש מודל גמיש יותר
האם סידור שונה של הגבולות היה הופך את המזרח התיכון ליותר יציב ופחות פתוח לאלימות על בסיס עדתי? לא בטוח. בחינת ההיסטוריה תחת הראייה של הסכם סוור, מעניקה נקודה עמוקה יותר על יחסי סיבה ותוצאה בין הגבולות שקבעה אירופה לחוסר היציבות באזור. המרחבים שהוגדרו על-ידי הגבולות האירופיים נטו מלכתחילה להיות חלשים או חסרי יכולת להתנגד לכיבוש קולוניאלי. טורקיה לא הפכה ליותר דמוקרטית מסוריה או עירק בגלל שהיה לה המזל הטוב להיות בצד הנכון של הגבול. הגורמים שאפשרו לטורקיה להתנגד לגבולות שקבעו האירופים ולשרטט גבולות משלהם, כמו צבא חזק ותשתית כלכלית שירשו מהאימפריה העות'מאנית, הם שאיפשרו ליצור טורקיה חזקה.
מצד שני, מציין כתב העת, ישנם כורדים רבים שיטענו שהגבולות הטורקיים משורטטים לא נכון. יש שמציינים את היותם של הכורדים חסרי מדינה כפגם קטלני באזור הפוסט-עות'מאני. אך יש לזכור, כי כאשר האירופים רצו להקים מדינה כורדית לפי הסכם סוור, כורדים רבים נלחמו לצידו של אטאטורק כדי לבטל הסכם זה. זוהי תזכורת שנאמנויות פוליטיות יכולות להתעלות על נאמנויות לאומיות.
המדינה הכורדית, לפי הסכם סוור, הייתה במידה רבה תחת שלטון בריטי. בעוד שהרעיון משך לאומנים כורדים, אחרים ראו בו בעייתיות והצטרפו לאטאטורק ונלחמו לצד הלאומנות הטורקית. הכורדים הדתיים ראו את השלטון הטורקי עדיף על פני התיישבות נוצרית. כורדים אחרים, מטעמים מעשיים יותר, חששו שהשלטון הבריטי יתמוך בארמנים המבקשים לחזור לאזור. כמה מהם הצטערו כאשר התברר, כי טורקיה שהוקמה היא יותר טורקית מאשר דתית. אולם היו כאלו, תחת דרגות שונות של לחץ, שבחרו לקבל את זהותם מדינתם החדשה.
עד היום, ישנם לאומנים טורקים רבים שמפחדים מהדרך שבה מדינתם נהרסה בשל הסכם סוור. מנגד, לאומנים כורדים מדמיינים את המדינה שיכלה לקום להם. בה בעת, הממשלה הטורקית מהללת כיום את הסובלנות והרב-תרבותיות בתקופת האימפריה העות'מאנית, בעוד שמנהיג מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), עבדוללה אג'לאן, אמר שכל האומות הן בעצם מבנים חברתיים. מפלגת הצדק והפיתוח ומפלגת העמים הדמוקרטית הכורדית השקיעו זמן רב בעשור האחרון, כדי לשכנע את הבוחרים הכורדים שבחירה בהן היא בחירה בשלום. בסופו של דבר, טורקיה פועלת כדי להוכיח שהיא מדינה אמיתית, ולא תוצר של הסכם.
האלימות שפקדה את טורקיה בשבועות האחרונים מאיימת על היסודות שבריריים של קונצנזוס פוסט-לאומי. מפלגת הצדק והפיתוח קוראת למעצרם של מנהיגים כורדים, בשעה שלוחמים כורדים יורים בשוטרים. במשך 95 שנים טורקיה קצרה את יתרונותיה הפוליטיים והכלכליים לאור ניצחונה על הסכם סוור. כעת נדרש מודל גמיש יותר, מודל שהופך יריבות על גבולות וזהות לאומית ללא רלוונטית.
