זה היה נשמע כמו סיפור מוזר. לפני כעשרים שנה כשהייתי תלמיד בתיכון, שמעתי בחדשות השונות (אז לא היה אינטרנט כל כך זמין כמו היום) על רב אחד בשם עוזי משולם שמתבצר בביתו עם כמה מחסידיו, ומאיים על המדינה או המשטרה שאם לא יינתנו תשובות על ילדי תימן החטופים, הוא יעשה מעשים קיצוניים. שר המשטרה (אז זה היה משטרה) היה
משה שחל בתקופת ממשלת רבין השנייה. כולם לעגו למשולם ולא הבינו על מה הוא בדיוק מדבר. הגדירו אותו כהזוי, מופרע בנפשו. קומיקאים שאלו "מי ירצה לחטוף תימני"? והפכו את הדיון בנושא למגוחך.
עוזי משולם מצדו לא חסך מילים וכינה את שר המשטרה כמדומני "רמבו" או משהו כזה. זה היה מעניין כי משה שחל בעצמו הוא יהודי מזרחי. שני מזרחיים, נלחמים על אמת שחשובה בעיקר ליהודי תימן. עוזי משולם ביקש להבין סוף כל סוף לאן נעלמו ילדי תימן האבודים או החטופים, תקראו לזה איך שאתם רוצים. הורים, בעיקר מתימן אבל מעוד ארצות נחשלות וחלשות דאז, עלו לארץ. הם לא הבינו כל כך עברית ובעיקר לא הבינו מה קורה כאן במדינה הצעירה הזו. הם סמכו על השלטון ועל בן-גוריון שהביא אותם לארץ הקודש.
היהודים שקלטו אותם, היו לא מעט מיוצאי ארצות אירופה, שרק עשור לפני כן חוו סלקציות, הפרדת ילדים מהוריהם, ושימוש נרחב בתורת הגזע. ומאותם יהודים יוצאי אירופה יש שהחליטו שאפשר לנתק את הילדים והתינוקות מהוריהם, מתוך תפיסה בסיסית פטרונית ומתנשאת שלילידים הללו שרק עלו מתימן, אין זכות לחיות בדיוק כמותם. עם אבא ואמא.
אז מה שקרה זה, שנשים נכנסו לחדר לידה ובבוקר למחרת בישרו להן שהילד מת. ההורים ההמומים ביקשו לראות קבר אבל לא תמיד הסכימו שהם יראו קבר, ולפעמים הראו להם קבר שכנראה היה ריק. הורים שעשו מספיק רעש הצליחו לקבל את התינוק שלהם חזרה. תחיית המתים ברגע. השנים חלפו, להם ולהורים הללו נולדו עוד ילדים אחרים. חלקם המשיכו בחייהם וחלקן נותרו עם שאלות פתוחות שאין להם תשובות עד היום.
וכמו שכבר ציין אחד מכותבי העיתון לפני מספר שבועות, רק במדינה כמו ישראל יכול פתאום לאחר שמונה עשרה שנה להגיע צו ראשון לילד שכביכול נפטר. ההורים פתאום מגלים שהמדינה שאמרה להם שהילד שלהם נפטר אומרת להם בעצמה שהילד שלהם חי והוא גם צריך להגיע לצבא.
אחרוני העבריינים
אני צופה בתחקיר טלוויזיוני שנערך ושומע את האחות הראשית שהייתה במקום ואת המנהלות מטעם משרד הבריאות של אז, שמספרות בקור רוח איך הם "רק ביצעו את המוטל עליהן". ובוועדה שמתכנסת לאחר מספר חודשים, הם פתאום כבר לא זוכרות כלום. אחות, מנהלת, רופאים, בעלי תפקידים, מתנהגים על דוכן העדים כאחרוני העבריינים, עם קוד שתיקה ועם מוכנות מיומנת לחקירות ובדיקות.
מישהו ממקום העבודה שלי מספר לי, שכשאביו עלה ארצה, אביו ואחותו הלכו בטור לאורך המסדרון בשדה התעופה. מישהו מהעומדים בצד, פשוט משך את דודתו שהייתה אז ילדה קטנה וניסה להשאיר אותה אצלו. האח שהיה מספיק ערני משך אותה בחזרה אליו, וככה שניהם משכו עד שאותו פקיד פשוט ויתר. לאור יום, במבנה ממשלתי, פקיד מדינה מנסה לחטוף ילדה ואם זה לא נשמע כמו מדינת עולם שלישי מה כן?
מה שלא ברור לי בסיפור הזה, הוא קשר השתיקה. מדובר במכלול של אנשים. בפקידים, רופאים אחיות, בכירים במשרדי הממשלה, הורים שקיבלו את אותם ילדים מאומצים. לפחות אלו שבארץ, כי מסתבר שיש השערה שחלק מהילדים נמכרו למדינות אחרות. איש לא מדבר עדיין. אנחנו בסך-הכל חמישים שנה אחרי. אותם מעורבים אמורים להיות בני שבעים עד שמונים וחמש. זה לא גיל שאי-אפשר עוד למצוא עדויות. ארגון שלם מתפרנס, ויפה מאוד, מחיילים שנזכרו שראו משהו בשירות הצבאי, וחשוב להם לספר את זה בחוץ ולא חלילה לרשויות החוק במדינה.
אז איך זה, שאפילו אחד עדיין לא קם ואמר "אני הייתי שמה, אני יודע במה מדובר ואני יודע על ילד אחד שנחטף והוא נמצא במקום כזה וכזה"? איך ייתכן קשר שתיקה כל כך חזק. ורק חמישים שנה לאחר מכן, ועשרים שנה לאחר פרשת עוזי משולם, חברי כנסת ובעלי עניין מפעילים לחץ על הרשויות ומדינה לחשוף עוד ועוד מידע וחומרים שישפכו קצת אור על הסיפור. אנשים צריכים לבקש סליחה. רגע לפני שהם עוזבים את העולם. סליחה מאותם הורים שילדיהם נחטפו (אם הם בכלל חיים), מילדים שנלקחו מהוריהם. מאדם אחד ששמו הוכתם ולא נוקה מעולם. עוזי משולם. אולי בעוד כמה שנים אפילו יקראו על שמו רחוב. ועד אז. שמישהו ייתן תשובה. תשובה כלשהי.
