הַבְּרֵירֶה וְהַבְּחִירָה
לִקְרָאת הַבָּאוֹת נִתְנָה לָעָם אַזְהָרָה
בַּדֶּרֶךְ לָאָרֶץ בְּהֵעַרְכוֹ בַּדֶּרֶך לַמַּטָּרָה
וְשׁוּב נָתָן מֹשֶׁה לָעָם זְכוּת הַבְּחִירָה
בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה נְתָנָהּ לוֹ כִּבְרֵירָה
מֹשֶׁה הִתְנַסָּה בְּכַךְ וְזֶה קָרָה
בְּרָכָה וּקְלָלָה הֵן אֵי שָׁם עַל הָרִים
בְּרָכָה בִּגְרִזִּים וְתַרְיָ"ג יֵשׁ לְהָרִים
וְהַקְּלָלָה בְּעֵיבָל הָיָה וְיֻפְרוּ הַכְּלָלִים
כְּשֶׁבְּהָר מִתְבָרְכִים וּבַשֶּׁנִי מְקֻלָּלִים
וְכַךְ אָדָם עִם גּוֹרָלוֹ מַשְׁלִים
הָיָה וְתִבְחָרוּ בַּבְּרָכָה תַּגִּיעוּ לַנָּחֲלָה
וְכַךְ יַגִּיעַ הָעָם אֶל הַמְּנוּחָה בִּכְלָלָה
וְהֵנִּיחַ לָכֶם מִכֹּל אֹיְבֵיכֶם סָבִיב שָׁם
וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח אֵין מַחֲרִיד עַד עוֹלָם
אֶלּוּ הָיוּ דִּבְרֵי מֹשֶׁה אֶל הָעָם
הבחירה בַּשָׁלוֹם היא בְרֵירָה בידי ישראל
הברכה והשלום בידי ישראל וזאת רק אם ישראל ילך כמו שאמרו נביאי ישראל, לִישֵׁב בטח באין מחריד. אלוהים על-ידי משה בדברו אל העם, מתנה זאת בקיום מצות אלוהים לאמור: כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלוהיך.(יב/כח) זה עקר המסר בפרשת ראה והחשוב נתן אלוהים את הברירה בידי האדם עצמו, אומנם אמרו חכמינו: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אלא שיראת שמים עִקָּר. זה קבל ביטוי בפרשה על-ידי בחירתו בברכה ולא בקללה. אומנם האדם מבקש להיות מבורך אלא שנטית לבו מוליכה אותו לעתים תכופות אל הקללה. הפרשה מביאה שני מושגים אלה בהדמיה לשני הרים יציבים שלא ניתן להעתיקם ממקומם. הר גריזים הוא הר הברכה והר עיבל הוא הר הקללה. הקב"ה אומר לנו על-ידי משה בבירור: כי הברכה והקללה לעולם קימים בחיי האדם יום יום והם כמו אותם הרים עומדים איתן. על האדם לבחור בין השתים, אין ספק שהאדם רוצה בברכה, והוא גם בהשג יד כבטיפוס על הר, לכן אמר משה לעם שהקב"ה רוצה שעם ישראל יהיה מבורך ולא יוטרד על-ידי אויביו סביב. מכאן באה אזהרתו: שלא ילך אחרי נביא או חולם חלומות שמטיף לאמר: נלכה אחרי אלוהים אחרים ....לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא.(יג/ב, ד). האדם צריך ללכת אחרי לבו שבדרך הטבע רוצה טוב לעצמו, רוצה בברכת האלוהים . בלשון עממית נאמר על כך אבל: "אין מתנות חנם" לכן על האדם לבחור בה ולעשות הכל כדי להשיגה, בעוד הקללה ניתנת לו חנם אף עם פיתוי בצורות שונות, כגון הוללות, התעמרות בזולת, בגזילה ורמיה ובאחיזת עינים. בעוד התורה מצוה על האדם לא רק על עצמו יחשוב, תחילה על זולתו מכאן משמעות מצות המעשר לכהנים וללויים: עשר תעשר את כל תבואת זרעך.(יד/כב) לתרום ולהתנדב כדי לקיים את הלוי את הגר היתום והאלמנה ואלה הזקוקים לתמיכה וּלְקִיּוּם מִתְרוּמָה ומנדבת הלב לאלה שאין להם: כי אין ללוי לו חלק ונחלה עִמָּךְ והגר והיתום והאלמנה ...(יד/כט) גם עם מי שלוה ממך כסף בעת מצוקתו ושועבד לך להחזיר חובו אזי: מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמט כל בעל משה ידו ישב ברעהו לא יִגֹּשׁ את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'.(טו/א) על האדם מישראל לנהוג באחיו העברי שנמכר עבד בגין חובו, מנהג עובד ולא מנהג עבד. בשנה השביעית לְעַבְדוּתוֹ או לַעֲבוֹדָתוֹ הוא יצא חפשי חנם. ולא רק חנם אלא גם: לא תשלחנו ריקם הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך (טו/יג). לכן נאמר: כדי לזכות בברכה על האדם לעמול ולטרוח למענה, כי הקללה אורבת לו בפתח חנם אין כסף.
הרמב"ם וההקשבה בהלכות תשובה
דעתו של הרמב"ם בהלכות תשובה מובאת בספרו משנה תורה שם אמר: כי כל שנתבקש האדם לשמוע את מצוות ה'. כי הרי נאמר: אנכי נֹתֵן לפניכם את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' (יא/כו) והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' (יז/כח). דברים אלה נתן גם לאמרם באופן אחר, על האדם להקשיב ולשמוע גם דעתם של אחרים, כי בכך נמצא נותן דעתו גם למחשבות אחרות ושאין לפוסלם מראש כלא ראויים, כי רק בשמיעה והקשבה לדעתו של זולתך תוכל לבחור בטוב כפי שהדבר קבל ביטוי בפרשה זו בפתיחה: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם.(עקב ז/יב) כלומר כאשר אתה מטה אָזְנֶךָ לדעתו של זולתך, תחכם ותיטיב לשמור ולעשות. בפרשה משה שם את הדגש על האמונה, כי כבר נתנסה בכך שאמונת העם איננה יציבה, זה התחיל בחטא העגל ובפרשת המרגלים (שלח לך) ובעקבות כך פרשת קרח ועדתו וכלה בעובדת הבעל (בלק) בשדה מואב. רב דברי משה או אפילו העיקר שבהם, הם דברי אזהרה לאמרו: אם יפתוך חטאים אל תֹּבֵא: (משלי) משמעות אל תִּבֵא היא (ראשי תיבות): "אל תלך בדרך אתם" . כך גם המפרשים האחרים סבורים כהרמב"ם וכאבן עזרא, בדברם על הברכה לאמור: כי בשומעכם הנה אתם מבורכים. ואנו שואלים האם למדנו להקשיב לזולת? לפי מצבנו הנוכחי, נראה שאין אנו נוהגים כדברי הרמב"ם ואבן עזרא. אין אנו מגלים סבלנות לשמוע דעה שונה משלנו. נעולים אנו ונעולות אזנינו משמוע זולתנו, ואין הכונה לאויבינו שרצונם ותקותם כי נעלם מעל פני האדמה, אלא לאלה מבני עמנו ששאיפתם לקיום ישראל בארצו, היא אותה כונה של חלק אחר מן העם. ודאגתם דאגתנו קיום עם ישראל בארצו לעולמי עד. ובתנאי שלא יטוש את תורת ישראל, אשר היא מקור הזכות שלו על ארץ זאת. אף על פיכן עמנו הוכיח כי אומנם הוא עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, אבל באחיו בני עמו כן יתחשב .
הַמָּקוֹם שֶׁיִּקָּבַע לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם
הקשר של עם ישראל לירושלים ולהר המוריה, מופיע בפרשה זו ומותנה בקימנו את האמונה באלוהי ישראל כי בזכותה יש לנו תביעת זכות עליה להכנס לארץ לרשת אותה ולהתנחל בה. לעומת דברי ההבל של האיסלאם המופצים בקרב עמם ועמי תבל בדבר קדושת הר-הבית לאיסלאם והעדר כל קשר לישראל למקום זה כטענתם, באים כאן דברי משה אל העם ואינם מותירים ספק למי נתקדש מקום זה. יאמרו המקטרגים כי הדברים שכתובים בתורה, אינם מהווים ראיה מחיבת את האיסלאם, טענה זו איננה נכונה גם לפי "המקרא" הוא "הקוראן", שאיננו מחיב את ישראל או את המאמינים האחרים. נכונות השאלות היסטוריות והמועד ההיסטורי המדויק, לית מאן דפליג שהתורה קדמה לקוראן, מכאן שהכתוב בתורה אמין יותר מהכתובים המאוחרים יותר. כגון הקוראן. בתורה נאמר: המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם "לשום שמו שם" תְּקַיְמוּ את עבודת האלוהים. זאת ירושלים עליה עתיד להבנות בית המקדש על-ידי שלמה. בכל חמשת חמשי תורה לא נזכר שם ירושלים במפורש שהייתה באותם ימים חלק ממלכת היבוסי, עד שדוד כבש אותה ממנו. ומכיון שעורך הקוראן העתיק את הכתוב הרצוי לו מהתורה, גם בקוראן לא נזכר שם ירושלים . ברם בזמן בו נאמרים הדברים בפרשה גם לא היה קים איסלאם, אשר תחילת קיומו היה לפני 1435 שנה בלבד מהיום ואשר גם קדמה לו הנצרות שנוסדה כ-582 שנים לפני קיום האיסלאם על-ידי תלמידי ישו. לשתי דתות אלה קדמה דת משה וישראל שראשית כ-3659 שנה לפני הופעת שתי הדתות כלומר לפני כ-5676 שנים. הָאִסְלָאם נהג בכיבושיו כולל בהגיעו לספרד כ"כובש" (או כלשון האיסלאם כ"פותח" מאן הכינו שנתן ל-אִל-פָתִחְ) לבנות מסגדים על בתי כנסיות שהיו קימות שם כדי לטשטש את הצד ההיסטורי של המקום ואין פלא שעל חורבות בית המקדש נבנה מסגד אל-אקצה ועל הסלע הקדוש את כִּפַּת הסלע. אלא שמעשים אלה אינם יכולים לשנות את ההיסטוריה, אפילו אם משלהבים כל הפתאים המאמינים לדברי הַמֻּפְתִּים כי היהודים שקידשו את המקום עליו הוקם מסגדם, הם "מטמאים אותו", כ הם צאצאי קופים וחזירים. דברי בלע אלה ושקרים נטולי יסוד היסטורי משפיעים על אלה מבני האיסלאם עוד בהיותם טף ש-הטיפו להם שקרים אלה, ולא על בר דעת.
מובא כאן סיכום שנכתב בשנת תשס"ז והוא טוב כסכום גם לימינו
נְבִיאֵינוּ מְסָרִים שָלְחוּ לָנוּ כְדֵי לְהַעֲצִים הַטּוֹב שֶׁבָּנוּ
לַחְמֶנוּ לַנִזְקָק וְלַדָּל נִשְׁלַח חֲטָאֵינוּ יְכֻפְרוּ וְהָאֵל יִסְלַח
וְכֹל הַמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּזֻלָתוֹ שַׂם אֶת עֶקְרוֹנוֹתָיו ְאֵכוּתוֹ
זֹאת הַתּוֹרָה עַל רֶגֶל אַחַת בְּאַהֲבָתְךָ לְרֵעֲךָ תִּשְׂבַע נַחַת
בָּעִיר יְרוּשָלַיִם הָאֵל גָזַר בְּתוֹכָהּ לֹא יִתְקַדַּשׁ אֵל זָר
וְהַמִּקְדָּשׁ יַעֲמוֹד עַל תִּלּוֹ וְהַבְּשׂוֹרָה יִשְׁלַח לָעוֹלָם כֻּלּוֹ
כי זֶה בֵית תְפִלָה לָעַמִּים אֶלָיו יִתְקַבְצוּ כֹּל הַלְאֻמִּים
וּנְבוּאַת יְשַׁעְיָה לֹא חָלוֹם וְגַר לוֹ זְאֶב עִם כֶּבֶשׂ בְּשָׁלוֹם
עַד הִתְמַמֵּשׁ דְבַר הַנָּבִיא נוֹסִיף לְקַדֵּשׁ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי
נֶקַדֵּש אֶת שְמוֹ פֹה וְשָׁם וְנוֹסִיף לְקַווֹת וְנֹאמַר גָּם שָׁם
בָּרוּךְ שֶאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.
