סטיב בנון הגזים כנראה כאשר טען שנשיאותו הנוכחית של טראמפ "הסתיימה" עם פיטוריו מתפקיד "האסטרטג הראשי של הנשיא". אולם, הוא לא טעה בהנחה שלפיטורין אלה עשויות להיות השלכות על הנשיאות, על דרך התפתחותה ועל יכולתו של טראמפ להשיג את המטרות עליהן הכריז במסע הבחירות שלו. חשוב מכך,
טראמפ זכה בנשיאות כשארה"ב ניצבת במובנים רבים על פרשת-דרכים. בנון היה דמות מפתח בהתוויית הדרך לעתיד של "התנועה" שהביאה את טראמפ לבית הלבן.
דומה שחלקים נרחבים של "אמריקה הישנה" ראתה במדיניותו, שאומצה על-ידי הנשיא, את הכיוון הנכון והדרוש לארה"ב לעת הזו. לאחר פרישת בנון, שאלה מסקרנת ביותר ואולי החשובה מכולן היא, האם יישאר טראמפ נאמן לדרך אך ישנה ניואנסים, סגנון ושיטות ביצוע, או שעם פרישת בנון, גם ישתנו יסודות המדיניות, ארה"ב תלך בדרך חדשה, שאיננה דרכו של אובמה ותומכיו הדמוקרטים, אך גם איננה הדרך המקורית עליה קבל טראמפ את המנדט. להערכתי,
בתשובה לשאלה זו תלוי גורלה של ארה"ב.
בפני טראמפ ניצב עתה מבחן כפול:
בחירת הדרך, ויכולת להוציא לפועל את בחירותיו. במבחן זה מספר קשיים מרכזיים: ההתנגדות האקטיביסטית של הליברלים, המיעוטים והשמאל הקיצוני; הגדלה או לפחות שימור אמון הבוחרים, במיוחד אלה שתמכו בו, ונכונותם להוות משקל-נגדי פוליטי ופעיל לדמוקרטים המיליטנטים ולשמאל הקיצוני; התקשורת, שרובה נוטה לשמאל ומבקרת נמרצות ובקיצוניות רבה את טראמפ; פסיביות וחוסר יעילות של הקונגרס, שמקבלים חיזוק מהפיצול הפנימי במפלגה הרפובליקנית; מציאות בינלאומית כאוטית, כשלמרבית ידידיה ובעלי-בריתה הפוליטיים של ארה"ב בזירה הבינלאומית, אוריינטציה פוסט-ליברלית חזקה; הכלכלה - מוכה ומוחלשת בגלל החוב החיצוני העצום; השפעות הגלובליזציה ופגמים חמורים בהוויה המשקית האמריקנית. כל הגורמים הנ"ל ניצבים על דרכו בעת ובעונה אחת ובעוצמה רבה.
בנון ביקש לעצב מדיניות הנשענת על שתי רגליים חזקות:
עקרונות הפוכים לאלה שהנחו את אובמה. ותוכנית יישום אגרסיבית, שתחול על דרכי המימוש ולוח הזמנים גם יחד. בימי אובמה, התנוונה ארה"ב במהירות, כמעט בכל תחום עיקרי שבעבר הפך אותה למעצמה עולמית ושימר אותה ככזו. אפשר להזכיר בהקשר זה: רמת השכלה, כלכלה צומחת, גודלו ואיכותו של הצבא, השפעה פוליטית עולמית, משק יעיל עם תפוקה גבוהה ויציבה, שוק הון חזק ובעל השפעה עולמית מובהקת, תשתיות לאומיות מתקדמות וביורוקרטיה שידעה להיות גם יעילה. כלומר, יכולת לקבל החלטות ולבצע מהלכים גדולים ומורכבים באיכות ותזמון טובים.
איום פוליטי
נסיגתה של ארה"ב נובעת מסיבות רבות, שאחת המובהקות מביניהן היא שינוי מבנה החברה האמריקנית - דמוגרפי, תרבותי ואידיאולוגי. שינוי זה הוא תולדה של הגירה מסיבית "חיובית" (influx) של יסודות אתניים מגוונים לארה"ב. מרבית המהגרים הללו התרכזו במסגרות ארגוניות שלהן נטייה רדיקלית ופוסט-מודרנית, שמקדשת ומעדיפה את ה"מילה" המדוברת, הסיסמה והדימוי, על פני המציאות והפרגמטיזם שאפיינו את ארה"ב של מרבית המאה ה-20. תהליך זה קיבל תנופה בימי קלינטון, הואט במידת מה בימי בוש הבן והואץ לממדים "מבהילים" בימי אובמה. התפתחות זו איננה מקרה. בארה"ב "הישנה" יצגו הרפובליקנים את האליטות, הרעיונות המובילים, העוצמות האינטלקטואליות והכלכליות בחברה. שינוי התמהיל הדמוגרפי העביר את מרכז הכובד לארגונים ולקבוצות שהמושגים החדשים והטכנולוגיות החדשות של הרשתות החברתיות, היו עבורם כלים ואמצעים לשינוי מעמדם. המגמה של החלשת היריבים, שימור השינויים והרחבתם בין היתר באמצעות התחזקות פוליטית והשתלטות על אמצעי התקשורת והאקדמיה ובית המשפט
1, נמשכים גם בעצם ימים אלה.
הגישה שהציג בנון, הייתה, אפוא, חזרה לפרגמטיזם האמריקני כשארה"ב במוקד תשומת הלב, מבלי שקרא לילד בשמו; אפשר שלא במקרה בחר כך. סביר שיריביו של טראמפ חשו "באיום" הפוליטי הטמון בגישה זו וניהלו, בראשותה של
הילרי קלינטון, מלחמת חורמה נגדו, שנמשכה גם לאחר שהוכרעו הבחירות ונמשכת עד ימים אלה
2. בנון הציג תוכנית כוללת, שטיפלה במרבית בעיות היסוד של ארה"ב ובאופן זה גם נתנה תשובות לצרכים הבוערים של רוב האזרחים בקבוצת "הבזויים" (deportables) - כפי שכנתה זאת קלינטון. היא עצמה עסקה באופן אובססיבי באופיו ובעברו של האיש טראמפ ובשאלה ההיפותטית אם הוא מתאים להיות נשיא. בדרך האובססיבית שלה, "שכחה" להציג מולו תוכנית אלטרנטיבית משלה.
בדיעבד, ברור שהציבור האמריקני התרשם מהתוכנית של טראמפ-בנון ומיכולותיו הביצועיות של טראמפ כאיש עסקים מצליח, יותר מסיסמאותיה של קלינטון; שיעור פוליטי חשוב לעתיד.
קלינטון נתנה ביטוי
אינסטינקטיבי ובלתי-רציונלי לתחושת רבים מהדמוקרטים, אנשי הפוסט-ליברליזם, שסברו שאמריקה הישנה והחזקה היא עובדה מובנת מאליה, מעין נתון "נצחי" בלתי-תלוי בדבר.
כל מה שנחוץ בכדי להגיע ל"אוטופיה", הוא להוסיף למובן מאליו אלמנטים של "חופש ביטוי", קצת "אנרכיה" הגירה בלתי מרוסנת, משק מתנוון שישקם את עצמו באורח פלא כלשהו, קצת גלובליזציה ופירוק הלאומיות. באיוולתם לא הבינו הדמוקרטים ודומה שאינם מבינים כהלכה גם כיום,
שהא בהא תליא.
אתגר חריף
נוכחותו של בנון בבית הלבן חידדה את המסרים ושימרה את הניגודים בין הגישות והעמדות של הגושים הפוליטיים הגדולים. אולם, הצגת דברים מוקצנת ומוחצנת אינה נשארת חד-צדדית. "עקרון התגובה" מייצר במוקדם או במאוחר ראקציה בעלת אופי דומה. שעה שבנון אמר חלק מהדברים בהכללות מסוימות, טראמפ, בנאומי הבחירות שלו, חידד מסרים. למשל, כאשר כיוון דברים גם אל גבעת הקפיטול וגרס ש"יש ליבש את הביצה שם". לא מן הנמנע שלחלק מהסנטורים וחברי בית הנבחרים הרפובליקנים, היוותה אמירה זו אתגר חריף מדי, שאף שהיה נכון ביסודו, התקשו לעכלו.
תגובת הקונגרס התבטאה בהסתייגות מהבית הלבן ובפסיביות יתרה בעבודת החקיקה. הכשל הגדול היה דחיית אישורו של החוק לביטול הסדר הבריאות של אובמה ("אובמה קֵאר") והחלפתו בהסדר חדש. עתה עומדים על הפרק שני נושאים גדולים מאוד: התקציב ל-2018 והקטנת שיעורי מס ההכנסה ליחידים וחברות, שגם אותם הבטיח טראמפ במסע הבחירות. הקטנת שיעורי המס אמורה לבסס יסודות נוספים במדיניות הכלכלית של הממשל ובכללם האצת שיעור הצמיחה שיאפשר את תוכנית חידוש התשתיות הלאומיות בארה"ב.
נושאים אלה יקבעו את גורל הנשיאות, ובהם תלויות גם תוצאות בחירות האמצע בנובמבר 2018. התנהלות המפלגה הרפובליקנית בנושאים אלה, מינורית, בלשון המעטה, ותמוהה ביותר.
אפשר שטראמפ למד מששת החודשים הראשונים לנשיאותו את אפקט "חוק הריאקציה" והחליט, אולי בהתייעצות עם הנהגת המפלגה, לבצע מהלך שיש בו מחוות-פיוס כלפי המפלגה, בכדי להתיר את "הפלונטר" של שיתוק עבודת החקיקה המפלגתית והתאבדות פוליטית בעת ובעונה אחת. חשיבות מיוחדת נודעת לכך כל עוד שומרת המפלגה על רוב בבית-הנבחרים ובסנט. לפי תגובתו של בנון לפיטוריו (או לקבלת התפטרותו), העניין מתואם גם עימו.
"הסדין האדום" הורחק מעיני ה"שור הזועם" ואפשר שהשיירה תוכל עתה לצאת שוב לדרך.
נראה שטראמפ גם ימשיך לנהל את מאבקו בתקשורת, שבה הוא רואה את האיום הראשי על דרכו הפוליטית. מאבק זה ניהל עד כה כמעט בגפו וכנראה ימשיך כך, מפני הוא מעריך שהוא היחיד בממשל שיש לו הכוח והחסינות לנהל מאבק פתוח בתקשורת החזקה. אפשר שבהמשך הדרך יצטרף לכך גם בנון, אולם במסלול יישומי שונה. אני סבור שטראמפ מבין שאם מהלכיו להשגת שלום בית במפלגה הרפובליקנית לא ישיגו שת"פ שיניב בעתיד הקרוב תמיכה גורפת של המפלגה בתוכניותיו, יהיה עליו לנהל נגדם מאבק ציבורי שיגבר ככל שיתקרב מועד בחירות האמצע של 2018.
כיוון שמרני
מן הדברים שאמר הנשיא בנאומו בארלינגטון (21.8.17), בשאלת אפגניסטן - פקיסטן, הוא אינו משנה את קו המחשבה בו נקט במסע הבחירות ומיד לאחריו, אבל הוא "עוטה כפפות" על הציפורניים שחשף בראשית הדרך, במטרה למנוע מלחמה פוליטית מבית שתזיק לכולם. בנון ימשיך להיות "לחשן" רועם מכל מקום בו יימצא,
אבל הוא איננו חלק מסגל הבית הלבן ולכן אינו כפוף לנשיא. טראמפ נשאר טראמפ והבשורה שלו שרירה וקיימת. דומה שעתה, אחרי הזעזועים בבית הלבן, ההתנצחות עם צפון-קוריאה, הליכתו של בנון והנאום על האסטרטגיה בפקיסטן ובמערב אסיה, (שהיה רחב יותר בתוכנו מהסוגיה האזורית גרידא), ברור יותר לאן הולך טראמפ הישן-חדש. את השלב הקרוב, 2 - 3 חודשים, ינהל כמבחן ליכולתו מול הקונגרס, במהלכים לאישור החוקים החשובים שעל סדר-היום המידי. ההמשך יקבע על-פי תוצאות תקופת המבחן.
טראמפ בא לפוליטיקה לשנות את המהלכים הפוליטיים העיקריים של ארה"ב מבית ומבחוץ לכיוון שמרני ולאומי יותר, וטראמפ איננו בנוי להפסיד.
המפגשים ההמוניים שקיים במהלך מסע הבחירות (rallies), הם בעיקר שיצרו את תנועת התמיכה הציבורית המגוונת שהביאה לניצחונו. אני סבור שלא יהסס לפעול מחוץ למסגרת המפלגה הרפובליקנית ואפילו נגדה, כשהוא מגייס לחץ ציבורי מסיבי על חברי הקונגרס לקידום נושאי הליבה של תוכניותיו הגדולות. כמו-כן, ינסה להשפיע על עיצוב יחסי הכוחות בקונגרס בבחירות האמצע 2018, אם לא יקבל במפלגה את התמיכה הדרושה לקידומן.
ידידים ויריבים חייבים לקחת בחשבון בעיצוב מדיניותם את המרכיבים הקבועים אצל הנשיא, בכדי להימנע מהפתעות. בדבריו יש מסרים חשובים גם לישראל. טראמפ אינו מתכוון לכפות הסדר במזרח התיכון ואיננו בא לנהל מדינות אחרות כתחליף למנהיגי האזור. לכן, המדיניות הטובה ביותר לישראל כיום היא
השגת תמיכה של נשיא ארה"ב בעיצוב גבולות ביטחון לישראל בכל הגזרות. אם תשיג זאת, יהיו תרגום הדברים לפוליטיקה ואסטרטגיה מעשיות, עניין לאחריות ויוזמה ישראליות. קיימים כאן יסודות מהותיים חדשים שאינם נטולי סיכונים.
הואיל ואין כיום סיכוי להסכם שלום כולל ומלא, אזי אם
ויתור על גבולות ביטחון הוא מה שעל ישראל לשלם בכדי להשיג משהו פחות מכך, עליה לפעול חד-צדדית להשגת ייצוב ושימור גבולות ביטחון, ולוותר על כל "חלום באספמיה" אחר -
גבולות ביטחון תחילה וכל דבר אחר אחר-כך. יהיה זה קריטי להבין כיצד רואה טראמפ כיום שת"פ אסטרטגי ישראלי-אמריקני במזרח התיכון ולהיערך לכך. הנוכחות הרוסית המחודשת באזור, מחייבת כללי משחק שונים מאלה שהתקיימו בשנות ה- 70 המוקדמות (תקופת המלחמה הקרה), וכל מהלך חייב להביא לישראל לא רק הסכמים כתובים, אלא גם
נכסים מוחשיים במונחים של חיזוק הביטחון הלאומי.
