בפרשת השבוע שופטים מפרטת התורה את סדרי השלטון הנכונים לנו כעם הנבחר והמינוי הראשון הנצרך הוא של מערכת משפטית (דברים טז): [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. בהמשך יש הוראות לשופטים, לא להטות משפט, לא לקחת שוחד וכו' וגם על אילו תחומים מתפרסת סמכותם של השופטים כאשר ההוראה הכי משמעותית היא(שם יז): [ו] עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים--יוּמַת הַמֵּת: לֹא יוּמַת, עַל-פִּי עֵד אֶחָד. הוכחות נסיבתיות אינן קבילות בשיטת המשפט הזאת, צריכים עדים שמעידים כי ראו את המעשה במו עיניהם ויותר מזה, העדים גם הזהירו את העושה שבמעשה שלו הוא מחייב את עצמו בבית דין.
אבל לטווח הארוך לא די במערכת שפיטה ולו גם המשוכללת ביותר, כי יש מצבים שבהם לשופטים אין מה לעשות; בין אם מדובר בפושעים מתוחכמים שעושים הכל בסתר וממילא אין עדים מצויים בשעת המעשה, ובין אם מדובר בסתם כאלה שהולכים על הגבול אבל מזיקים לא מעט ולשופטים אין אפשרות להושיע. לכן דרושה גם מערכת שלטונית מסודרת לכל מיני עניינים שאינם מעניינה או שאינם בסמכותה או ביכולתה של מערכת משפטית, וזהו המלך [יד]: כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. [טו] שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא.
למלך יש לכאורה סמכויות בלתי מוגבלות, מספיק ללמוד את משפט המלך הכתוב בספר שמואל (א, פרק ח). שם העם מבקשים משמואל למנות להם מלך, כי הוא עצמו כבר זקן ואין לו כוח להנהיג אותם כבעבר והרעיון לא מוצא חן בעיניו, כי הרי ה' הוא המלך הנצחי. הוא מתפלל אל ה' וה' אומר שאמנם מדבריהם משתמעת מאיסה במלכות ה', אבל אין להתרגש מזה. מנה להם מלך כבקשתם רק לפני כן עליך לומר להם את דברי בדבר התוצאות הצפויות. נביא מדבריו רק לקט (מתורגם לשפת ימינו): אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלַחֲרשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת. יש יותר דברים האמורים שם, אבל קצר המצע.
דרושה ענווה
ואמנם על-פי הלכה "כל האמור בפרשת מלך - מלך זוכה בו" (רמב"ם הלכות מלכים ד) אלא שבפרק הקודם הרמב"ם מביא את ההגבלות הכתובות בפרשתנו ביחס למלך: לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים. מן הסתם בימינו זה אמור לקבל הסבה לאיסור אגירת כלי תחבורה נוצצים. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים. בניגוד למקובל אז, ועד היום במקומות מסוימים, להחזיק הרמון מלא נשים לתפארת המלך (ולסיפוק יצריו) על מלך ישראל זה נאסר. וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. בעצם, מה שהתורה דורשת מהמלך זה לשמור על פרופורציות, לא להיסחף בהזדהות עם מעמדו הרם ועם הצלחותיו לטובת העם, אלא לזכור תמיד כי הוא רק שליח. ואמנם נשאלת השאלה, כיצד אפשר להגיע לתודעה כזאת וגם להתמיד בה?
לזה מצווה אותו התורה: [יח] וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, הוא נדרש לכתוב ספר תורה מיוחד לעצמו, לא איך שבא לו, לא הוא קובע את התוכן אלא: מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. התורה הזאת אמורה ללוות אותו תמיד, גם כאשר עיסוקים אחרים מונעים ממנו ללמוד בה. מצד שני הוא חייב ללמוד בה בכל יום: [יט] וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. ואיך כל זה אמור להשפיע עליו? [כ] לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, קודם כל שלא יתגאה, כי זה שורש הנהנתנות וזו כידוע תופעה שלילית, בנוסף לכך, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.
דומה כי כאן נדרש מלך בישראל לנהוג בדרך שאינה מוכרת כלל במקומות אחרים. בשום מקום המלך אינו נדרש להיות ענו, להפך, עליו להיות מורם מעם ובגלוי. הענווה נתפסת כמשהו ששייך לפשוטי עם אם לא לבזויים ביותר. לעומת זאת אצלנו, את משה רבנו משבחת התורה בענוה שלו (במדבר יב): [ג] וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. אברהם אבינו בשיא תפארתו, כשהוא מתווכח עם ה' במטרה להציל את אנשי סדום ועמורה, מעיד על עצמו (בראשית יח): הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲ-דֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. האם יש סיכוי שמנהיגינו ילמדו מהם? הלוואי. כי אז תתקיים מיד הנבואה שבהפטרה (ישעיהו נב): [ט] פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו, חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם: כִּי-נִחַם ה' עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִָם.
