עשרות הפגנות סוערות ביותר, בלווית חסימות נואשות של כבישים, לא סייעו עד עתה, למרבה הבושה, לחלץ את רבבות הנכים במדינה מקיום מחריד של עוני משפיל. הם חיים מקצבת הנכות הזעומה, המגיעה לסך של 2342 שקל, הפחותה מתשלום של שכר מינימאלי.
מן הקצבה המגוחכת הזו נאלצים להתקיים 244 אלף נכים, שהוגרל האכזר המר להם. ואם לא די בנתון מצמרר שכזה, הרי ש-80% ממקבלי הקצבה נחשבים לבעלי נכות מקסימאלית, עם אובדן מלא של כושר-עבודה.
הנכים האלה, שנגזר עליהם להיות מובטלים כל ימי-חייהם, נאלצים לכן, בכורח המציאות המרה, להתקיים על קצבת הביטוח הלאומי הזעומה בלבד. פירוש הדבר הוא ברור למדי: הנכים הגמורים כלל אינם יכולים להתפרנס בכבוד הראוי, ובלית כל ברירה הם נגררים אל מתחת לקו העוני.
נוסחה גואלת
מצוקת הנכים, הזועקת ממש, נופלת בינתיים בחלונות הגבוהים על אוזניים ממש אטומות. גם ועדות וגופים ממלכתיים, שהוקמו תוך כדי כך לתיקון המעוות, השיאו אומנם תמריצים מתאימים. אלא שאלה נותרו עד היום על הנייר.
אז לפחות עכשיו, בדקה התשעים, ורגע לפני כניסת החגים, נותר לקוות שסוף-סוף תימצא הנוסחה הגואלת שתאפשר לנכים לצאת מן הסבך ולקבל את מה שבעצם מגיע להם, ולא בהכרח על סמך הדין והחוק, אלא על-פי המוסר והצדק.
לנכים, יש לזכור, יש "ימים נוראים" לא בלבד בחגים, אלא כל השנה. אז הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולבוא לקראתם ללא שום דיחוי.
