את קים גו׳נג און התחלנו לצרוך בעל כורחנו דרך אמצעי התקשורת החל מ-2011, כאשר החליף את אביו הרודן ששכב על ערש דווי. לאבא קים היו כמה וכמה אפשרויות לבחירת יורש ראוי, אך הוא מצא לאורך השנים שמה שהוא משתקף הכי טוב בבבואתו של צעיר בניו, ג׳ונג און.
בן הזקונים, שלמד עם אחותו בפנימייה יוקרתית בשוויץ, לא הפנים ערכים של הדדיות, הקרבה או שקידה יתרה. מוריו העריכו אותו כ״תלמיד בינוני״ (פחות הנימוס השוויצרי, שווה ״תלמיד זוועה״). מהתבוננות באביו, הנער הבין כנראה שהמלוכה לא תוגש דווקא למצטייני הדיקן. מה שתפס אותו זה השררה, מה שדיבר אליו זה ההתמסרות לפנטזיות הגדולה של דיקטטור, מה שמשך אותו היו ״יחידות העינוגים״, 2,000 צעירות צפון קוריאניות שתכליתן לשרת את המאוויים של אבא.
והוא אכן נכנס לתפקיד חלק ומדויק. כיום, קים ג׳ונג און, כולו בן 34, מנהיג ביד רמה כבר 6 שנים מדינה עם יכולת צבאית גרעינית מוכחת.
בחודשים האחרונים חלה הסלמה ביחסים בין
קוריאה הצפונית לבין יפן,
קוריאה הדרומית וארה״ב החוסה על שתיהן. ננסה להבין מדוע מחול השדים אינו נעצר, ולפי דעתי גם לא ייעצר.
התינוק המגודל והמבוגר האחראי
אי-אפשר להבין את אישיותו של קים מבלי להתייחס לדינמיקה בין מנהיגים. הריקודים האלימים של קוריאה הצפונית, כמו גם של דיקטטורות דומות, מרוסנים ומווסתים ברוטציה מאז 1945 על-ידי ׳שופט קו׳ אמריקני שמחייך בנימוס למראה ההשתוללות, אך מגדיר מיידית גבולות גזרה ותוקף במידת הצורך, ברגע שקהל הצופים עלול להיפגע.
נשיאים מתחלפים, רודנים מתים, אך תבנית היחסים הדיאדית נותרת קבועה, גם לפני וגם אחרי המלחמה הקרה, דינמיקה מווסתת היטב בין ׳תינוק מגודל׳ לבין ׳מבוגר אחראי׳.
השנה האחרונה הייתה שונה. באמצעות התנהלותו הבלתי יציבה והאימפולסיבית של
דונלד טראמפ, אנו למדים יום יום כמה הכלה וקור רוח הביאו עמם אובמה, בוש, קלינטון ואפילו ניקסון. כל אחד מהם ידע עמוק בתוכו, כל אחד וחיוכו הממזרי, שבסופו של יום הוא האדם החזק בעולם. מדובר על תנאי הכרחי, גם אם אינו מספק, להוביל מיליארדי אנשים.
זה נראה גם די מובן מאליו, אבל המציאות הפנימית מורכבת יותר. כדי להיות מבוגר אחראי אתה חייב להחזיק בתוכך בקביעות את ההבנה שאתה גדול, גם בעיתות משבר, ואולי במיוחד בהם. בעצם, אין למלך העולם את הפריביליגיה להיהרס, או לנקום, או לנטוש. כשביבי עמד למעוך את
אילנה דיין היא השכילה להקריא את תגובתו מול המצלמה. כמו ביבי, כך טראמפ, מנהיגים חייבים למצוא דרך יעילה להירגע, גם אם הם מתעוררים בשלוש לפנות בוקר לשיחה כפויה עם שדים פנימיים וספקות. כשטראמפ מתרגם שיחה פנימית כזאת ל-140 תווים נזעמים בטוויטר, הוא מחבל במנהיגות שלו באופן חסר תקנה, אפילו אם הוא מוחק את הציוץ כלא היה.
מירורינג ממאיר
האינטראקציה בין טראמפ לקים מתגלמת במה שמכונה בספרות הפסיכולוגית ״מירורינג מליגני״ - קים רואה בטראמפ את החלקים שהוא מתעב בעצמו וטראמפ, בהדהוד חוזר, מזהה בקים בדיוק את אותו הדבר. ככל שמתרבים סבבי המבטים כך מתעצם אפקט כדור השלג ומנגנון פידבק חיובי כופה על שניהם הסלמה ממארת.
מבחינה פסיכולוגית, אני די בטוח שטראמפ וקים לא רוצים הסלמה, אבל יש כאן כוחות דינמיים הרבה יותר ראשוניים מכוח הרצון. שני המנהיגים כרוכים זה בזה בעבותות של זעם והקצנה, שההסתברות שיתורגמו לדיאלוג הולכת ופוחתת. כך, מהצהרה אמריקנית בוטה לשיגור טיל קוריאני, אנו שותפים לאסקלציה שלא יכולה להיפסק מעצמה.
קים עיוור להבחנה בין עיקר לתפל. כאשר למד שאולפני ״סוני״ עומדים להפיץ את ״סרט סוף״, קומדיה שחורה שמגחיכה את דמותו, הוא הפעיל צוות האקרים שפרץ למחשבי החברה ואיים לפגוע בכל רשת בתי קולנוע שתקרין את הסרט. ככה, בשיא הרצינות. ״סוני״, כחברה פרטית, דחתה את אירוע הבכורה וחיכתה עד יעבור זעם. אובמה הגיב לאט, אך מחה בדיעבד על האירוע חסר התקדים.
קים אינו מסוגל לשאת עלבון, הוא התייחס אל הסרט כאל ״פיגוע טרור״ והכליל במניפולטיביות את עלבונו האישי על כל בני עמו. כך מתנהג תינוק מגודל. אובמה הכיל את המתקפה ופעל לפרסום הסרט. כך מתנהג מבוגר אחראי. אילו היה טראמפ ניצב כנשיא מול ״פרשיית סוני״ סביר להניח שעלבונו ונוקשותו היו לו לרועץ. במקום גמישות פסיכולוגית היינו פוגשים שבריריות שמוליכה לחשיבה דיכוטומית.ֿ
כך גם היום. לפי ה״חוזה״ המקורי, קים אמור להתגרות ולהגיע לכל היותר לעמדת ״תחזיקו אותי״, בעוד טראמפ אמור להבהיר לו בערוצים דיפלומטיים מה המחירים של התיילדותו המסוכנת.
אבל כאשר מול תינוק מגודל צווח תינוק עוד יותר מגודל, נפקד תפקיד המבוגר האחראי. וזה דורש התערבות.
