כבר קרוב לשבעים שנות עצמאות, מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, היא מדינת עלייה, קרי מדינת הגירה. מדינה שבה קרוב ל-7 מיליון יהודים עם מיעוטים ערבים שונים: כ-1,8 מיליון נפש, מהם 1.5 מיליון מוסלמים. ככזאת, היא בעצם היא מדינה וחברה רבת פנים: רב תרבותית, רב לשונית, רב דתית ורב קהילתית.
כמדינת הגירה מפותחת, ישראל דומה בהבטים שונים למדינות מפותחות כגון, שווייץ, קנדה ועוד, למרות שישנו שוני רב בינן לבין ישראל. בעוד שבישראל מבנה ממשל דמוקרטי המושתת על שתי רמות ממשל, מדינות פדרליות מפותחות אלה ואחרות מתאפיינות במבנה ממשל פדרלי המושתת על שלוש רמות של ממשל דמוקרטי.
תוצאה בולטת משוני זה (אף שישראל מדינה מפותחת) מתבטאת בכך שהיא משתרכת הרחק אחרי מדינות אלה ברמת חיים ובאיכות חיים ומתקשה להתמודד עם בעיות המאיטות את צמיחתה ופוגעות בתושביה. הבעיות העיקריות: מצוקת דיור, יוקר מחיה, פערים חברתיים, שעורי עוני גבוהים, אי-שוויון לזרמים ביהדות, חוסר שוויון בנטל, חוסר יכולת למתן מענה לעתיד חבלי יהודה, שומרון ומזרח ירושלים. כמו-כן, המשך קיומו של מיעוט ערבי בישראל המדורג בתחתית ההמדד החברתי-כלכלי של הישובים בישראל.
כל אלה נובעים ראשית לכל ממבנה ממשל המתקשה להתמודד עמם. בראייה זו, המענה הנדרש הוא מעבר למבנה ממשל פדרלי.
מבין הדגמים הפדרליים הבולטים: הדגם האמריקני, הדגם הקנדי, הדגם האוסטרלי והדגם השוויצרי, נראה שמלאכת עיצוב ממשל פדרלי בישראל יכולה להיעשות בעיקר, מתוך לימוד הדגם הפדרלי השוויצרי. דגם פדרלי זה מושתת על פרלמנט המורכב משני בתי נבחרים, ממשל פדרלי מרכזי, שכולל ממשלה ודרג ממשל אזורי המושתת על 26 קנטונים. כל דרג ממשל נהנה ממעמד סטטוטורי, סמכויות ופונקציות בתחומים מוגדרים, וכולם פועלים בשיתוף פעולה מירבי בעיצוב והעצמת המדינה והחברה.
בחירות יחסיות
אחריות הממשלה ועבודתה מתמקדות בנושאים לאומיים כמו: ביטחון לאומי, חוק וסדר, ביטחון סוציאלי, קשרים בינלאומיים, מפעלי פיתוח לאומיים, מקרו כלכלה ותקציב המדינה, תחבורה, מים ואנרגיה.
ככלל, כל קנטון ממלא שתי פונקציות עיקריות: הראשונה, יצירת מנוע צמיחה אזורי למיצוי פוטנציאל כלכלי, חברתי, סביבתי ומשאבים טבעיים ואנושיים ייחודיים לכל אזור ומגזר אוכלוסייה. שנייה, כל קנטון משמש אזור בחירות לבחירת נציגים לשני בתי הנבחרים בשיטת בחירות יחסיות, הנערכות בכל קנטון.
עקרון פדרלי חשוב לציון הוא, שכל אחת מהמדינות הפדרליות מחויבת לא רק לעקרון הדמוקרטי (לפיו כל אזרח ואזרחית שווים קול אחד) אלא גם לעקרון הפדרלי. לפי עקרון זה, כל קנטון יהא גודלו אשר יהא, שווה במעמדו החוקתי לכל קנטון אחר. אישור החלטות והצעות חוק בסוגיות לאומיות מחייבות רוב של רוב התושבים ורוב של רוב הקנטונים. עקרון פדרלי זה מזמן אפשרויות גם למהלך מדיני.
העידן שלאחר אבו מאזן עומד לפתחנו, ועל-רקע איומיו החוזרים ונשנים לפירוק הרשות הפלשתינית (בעוד רצועת עזה יישות ומדינה עצמאית), ישראל כמדינה פדרלית תוכל להציע לנפות פלשתיניות ביהודה ושומרון לחבור עמה כקנטונים פלשתינים, שתחת ריבונותה ושליטתה הביטחונית וזאת במעמד סטטוטורי שווה לקנטונים ולתושבים היהודים.
במציאות חדשה זו, היחס המספרי בין יהודים וערבים ופלשתינים יעמוד על כ-7 מיליון יהודים ודרוזים, לעומת 1.5 מיליון ערבים מוסלמים בישראל וכ-1.8 מיליון פלשתינים ביהודה ושומרון. מספר הקנטונים היהודים והערבים יהיה באותו יחס, 20 קנטונים יהודים וקנטון דרוזי, לעומת 9 קנטונים ערבים ופלשתינים.
ולכן דבקות בעקרון הפדרלי מבטיחה את צביונה היהודי של ישראל. במקביל, עקרון זה מאפשר מתן ביטוי לאומי, פוליטי, חברתי, כלכלי ותרבותי הולם למיעוטים הערבים והפלשתינים.
