הבוקר שבתי בעיניים טרוטות, מירושלים, העיר - עייף, אך מלא סיפוק עצמי והרגשת רוממות נפש ורצוץ, אולם בתוככי תחושת אושר עילאית, האופפת אותי, בימים הקודמים לתקופת הימים הנוראים, ימים שבין כסה לעשור. בתקופה זו מוציא אני פנקס החשבונות שלי, ממקום מחבואו ועובר אט אט ובקפדנות יתרה על מאזן הזכויות והחובות שצברתי, אם לזכותי ואם לחובתי, במהלך השנה, שהנה - עוד רגע קט מסתלקת לה, מאיתנו.
בימים כאלה, מבטל אני עצמי, מכלל עיסוקיי השוטפים ומנסה לנכוח לפחות פעם אחת, קודם לראש השנה הבעל"ט - באחד מבתי הכנסת, בעיר הקודש, ירושלים, כדי לומר סליחות. משתדל אני, השתדלות יתרה, לומר סליחות אלה בזמן שלא ניתן עוד להבדיל בין תכלת לכרתי, קודם יעלה השחר ומלאכים ייחפזון אל מלאכות שגרה. זמן, בו לא יינתן עוד מענה, לבקשת הסליחות, שזמן אמירתן הינו, בשעות שקודם מציף אותנו, אורו של יום, קודם לזמן תפילת השחר.
השנה מצאתי עצמי בזכותו של רונן חברי, שנהג אותי ירושלימה, מחמת עייפות יתרה שהייתה בי ולא יכולתי לנהוג, ירושלים העיר, בכוחות עצמית - יחד עם חברי רונן מצוי בבית הכנסת, הקרוי: "בית הכנסת הגדול עדס לעדת החלבים", הממוקם בשכונת נחלת ציון, הלא היא חלק ממה שקרוי, שכונת נחלאות, בעיר ירושלים, בירת הנצח שלנו.
על אף השעה המוקדמת שעה שאף השכווי, טרם החליט אם רשאי הוא לקרוא קריאתו הראשונה ולהכריז על בואו של הבוקר הקרב היה בית הכנסת "עדס", מלא באנשים, שהשעה המוקדמת, דומה כי לא הטרידה אותם, כלל וכלל. משנכנסנו, רונן ואני, בפתחו של בית כנסת "עדס", קידם אותנו אחד מבאי בית הכנסת והציע לנו לשתות כוס תה חם ומהביל. אודה על האמת, אודה ולא אכחיש, כי הצעה זו קסמה לי, קסם רב, מה גם שהקור הירושלמי (גם בתקופת חודש אלול, הנחשבת כתקופה חמה, בירושלים העיר), גרם לי לרצות לאחוז, בין שתי כפות ידי, כוס של חמין, מהבילה, שתוכה בלול בסוכר או במי דבש.
כמעט שנתפתיתי להצעתו של אותו איש מבאי בית הכנסת "עדס" ויצר הרע, עשה בי, פעולתו, שעות נוספות. פתע התגברתי על יצר הרע שבי ונזכרתי במה שכתב רבי יוסף קארו זצ"ל, בעל "הבית יוסף", בחלק של "הטור אורח חיים", לעניין הנהגות תפילת השחר. נזכרתי גם במאמר, לפיו: " יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". עוד נזכרתי בהלכה, לפיה אין מכניס אדם דבר מאכל או משקה לפיו (אלא מחמת חולשה יתרה, שאין הוא יכול לעמוד, בתפילה, קודם שיכניס דבר מה לפיו), קודם שיתפלל תפילת השחר. שכן, אליבא ההלכה היהודית, קודם שהתפלל אדם על נפשו ועל דמו אין הוא רשאי ואין הוא מורשה, לאכול ולשתות, כלל וכלל.
הבטתי, בקורת רוח רבה ובמאור פנים, על אותו יהודי, שהציע אותי, שתות כוס של חמין ואמרתי לו, אלה הדברים: "רבי יהודי. הרי טרם התפללתי על דמי ואיך אשתה כוס של חמין, קודם לכן?" הצטחק אותו אדם אל עצמו, הניח אותי לנפשי ונפנה לעיסוקי גבאות אחרים שלו. בא אדם אחר ושם ספר סליחות בידי ומצאתי עצמי, משורר סליחות, בנוסח יהודי חלב, הגם שלא משם באתי ולא שם הם מקורותיי. עם זאת, הייתה מתיקות רבה באותם ניגונים ונשבתה נפשי שבי, באותם ניגונים, עד שדימיתי עצמי, בן העדה החלבית, מאז ומתמיד.
כל הדרך, בואכה העיר, תל אביב-יפו, ישבתי בצידו של רונן ונהרה עצומה יצאה ובאה מפניי, אל מראת הרכב, עד שסונוורתי ממנה, כאילו שמש חצות, היכתה בפניי ובוקר של ממש, טרם עלה. מה רבו מעשייך השם, מאוד עמקו מחשבותייך, איש בער לא ידע וכסיל לא יבין זאת ואני דימיתי עצמי רכוב על-כנפי מלאכים, פורש פרישות שלום לדניאל, מיכאל, גבריאל ואוריאל, משים דרכי היישר אל כס הכבוד.
תודה לכם, בני העדה החלבית, שזיכיתם אותי בחוויה המרנינה ושובת הנפש של אמירת סליחות, "בבית הכנסת הגדול עדס לעדת החלבים". תודה לכם, בני העדה החלבית, שזיכיתם אותי לקיים מצוות: "קמתי באשמורת לבקש על עווני". עתה, לא נותר לי, אלא לטבול במקווה הטהרה, שאיני פוקד אותו, אלא אחת לשנה, ערב יום הכיפורים ושלמה מלאכתי, עד תום. אל ייחשבו לי דברים ליוהרה ואל ייחשבו לי דברים, לקמצוץ של קמצוץ של גאווה, שהרי לא נאמרו דברים אלה על ידי, אלא לומר שבחו של מקום - לומר שבחו של מקום ולא מעבר לכך.
