רחוב ראול ולנברג. סמוך לשעה ארבע אחר-הצהריים. כלי רכב חונים בצדי הכביש ואינם משאירים אלא מפרצים הפתוחים לכניסה לחניונים הכרויים מתחת לבנייני ציבור חדישים המיתמרים משני עברי הדרך. מכוניות, שני טורים צפופים צפונה, כנגדן שני טורים צפופים גם הם דרומה, עושות דרכן. ניכר בהן כי הן מנסות להאיץ, נדחקות, נדחפות, לשווא. משימה הזויה.
ממושבי 'מאחורי ההגה' כמו שאומרים, אני סוקר היטב מה מימיני מה משמאלי. שומר נפשו נזהר לא לסטות בדרך. צפירות, תרועה ושברים שאינם יודעים אתנחתות, מחרישים את הקריין המנבא מה יהיה היום בגרמניה של מרקל ומה היה היום במתווה שהכזיב בים. סימפוניית קרשנדו מוכרת ברחובות עיר שהיו לסמטאות.
לפתע אני נדהם. לא מאמין למראה עיניי. אופניים חולפות על פניי. גבר, לבוש משום מה שחורים, מדווש במלא אונו. תינוק רתום למושב שהוצמד למה שאין לו שם נכון יותר מה"ברה" הנושנה. בידו אחת אוחז בהגה וידו השנייה כמו מצמידה נייד שחור לרקתו, והוא מדווש ומדבר ומדווש ומדבר, ומתפתל בין כלי המכוניות החוסמות את השביל הצר בין גלגלים לבין אבן שפה במיומנות כשהוא כמעט לוחך את פחי הרכב הנע. כעלה מאוב. איני רואה אותו יותר.
ואז, אין לדעת כמובן לא למה ולא על מה, מידלדלת מעט התנועה, וניתנת לי הפוגה של חסד תאוצה, והנה הנהו, מדווש, מדבר. אני חולף על פניו, מאיט, פותח את החלון וצועק, יותר בקול משרציתי, אל עברו "איזה אבא אתה, איזה אבא, גם רוכב, גם ילד, גם מדבר... איזה אבא"!?!
הוא לא מסיר את הנייד ומחזיר לי, רגלו האחת על הכביש, יד אחת על ההגה שהוזז לבלום גלגל, השנייה על הרקה "מה עוד, מה יש לך להגיד לי עוד?! טמבל זקן"! אני מספיק לשאוג "מה עוד? תיזהר שלא יהיה עוד. איזה אבא אתה, אתה לא מבין, איזה אבא אתה"!
עיני התינוק מביטות בי. עלבון. תמים. עמוק. אדם צעק על אבא שלו. לפתע צפירה. התחלף הרמזור. הוא מקדים אותי. נעלם. רוכב ומדבר. אני שומע עוד הברות המצטרפות כנראה לקללה העושות שובל הד אפל מאחוריו. ועיני הילד, תמימות כמו אגם לילי בין הרים רודפות אותי, עד הנה, עד הנה.
תל אביב, היום, ימים אחדים לפני שיבא יום הכיפור התשע"ח ויכפר.
