זה מתחיל כבר בראש חודש אלול ומתעצם והולך לקראת יום הכיפורים. השימוש האינטנסיבי במילה - "סליחה". צריך לסלוח, צריך לבקש סליחה, סלחו, חודש הסליחות ועוד הטיות שונות ומשונות למילה הענקית הזאת.
יום הכיפורים. יום גדול ונורא! אנחנו מתכוננים בגוף ובנפש. ביום הקדוש והנורא הזה נעמוד לפני בוראנו בחיל וברעדה. נבקש על עצמנו, נבקש סליחה על חטאינו, נצום ונתענה כדי להראות כמה אנו מצטערים. כמה אנו מתחרטים. נבטיח להיות טובים יותר.
כל שנה אנחנו מבטיחים. כל שנה אנחנו ממש מתכוונים לכך, וכל שנה אנחנו מבקשים סליחה על שלא ממש הצלחנו. כי בכל שנה אנחנו מקווים מחדש שבעזרת השם יימחל לנו וניכנס לשנה החדשה נקיים מחטא כתינוק בן יומו. אנחנו מכינים את עצמנו לבקשת סליחה גורפת מן הקדוש ברוך הוא. מאבא שאוהב אותנו כל כך: סליחה ריבונו של עולם! סליחה אבא!
אך האם אנו עצמנו יודעים לסלוח? כשאני יושבת מול הרשימה הארוכה של פוגעי ומעליבי אני מגלה כמה קשה לסלוח. אני מגלה שאי-אפשר בכלל לסלוח! איך אפשר? איך אפשר למחוק טינות וכעסים שצברנו ביושר לדעתנו. איך אפשר למחוק פגיעות שנפגענו ושמרנו בלב זמן רב?
זה קשה. זה הרי כל כך קשה!
כל שנה אנחנו חווים את זה. כל שנה אנחנו עובדים על עצמנו חזק כדי לסלוח למי שמבקש, ואפילו אם לא ביקש, כי אנחנו רוצים להיות טובים. אנחנו באמת רוצים! אבל לא קל לנו עם הקטע הזה של הסליחה. אז טוב שיש יום הכיפורים.
אווירת רוחניות וקדושה אופפת את העולם לקראת יום הכיפורים, ומעלה אותנו לגבהים שלא ידענו שיש בנו. הכל נעשה שולי וחסר חשיבות לעומת היום הגדול הזה. יום שכולו רוחניות צרופה, אהבה, קדושה, סליחה, אחדות. וחשוב לנו להגיע ראויים למעלת היום הקדוש הזה. והנה - ככל שמתקרב היום הקדוש הזה – קל לנו יותר לסלוח. פתאום הכל נראה לנו קטן כל כך לעומת קדושת יום הכיפורים. פגיעות נדמות שוליות, עלבונות – בכלל לא שייכות.
אנחנו אוהבים את כולם. אנחנו סולחים לכולם. אנחנו מבקשים סליחה מעומק הלב ממי שאולי פגענו בו. אנחנו סולחים אם ביקשו סליחה ולפעמים גם אם לא. והסליחה מטהרת אותנו. ליבנו נעשה נקי וטהור. העולם נראה מואר, יפה ומלא אהבה. הקדושה אופפת אותנו. הסליחה שביקשנו. הסליחה שסלחנו, מחזקת את מידת הרחמים בעולם. ומה טוב מזה לקראת יום הכיפורים?
לשנה טובה ולהתחלות חדשות עם לב נקי וסולח בעזרת השם!
