הי משה!
שוב יממה אחרי יום הכיפורים. שוב אני ניצב אל מצבת האבן הקרה הכתובה בלשון כה צבאית וכה לקונית. שוב אותו יום שבשנת 1973 שהשפיע דרמטית על חיי. שינה את חייה של אומה שלמה. אותו יום שעשרה ימים לאחריו נסתיימה שירת חייך הקצרים. שם בצומת טרטור לקסיקון, על גדות תעלת סואץ.
שילמת כמו אלפים אחרים את מלוא המחיר על חטא היוהרה. על חטא הזחיחות השלטונית, על העדפת שיקולים פוליטיים צרים על פני השגת שלום. שילמת כמו אלפים נוספים ביקר מכל -החיים - על חטא קיבעון מחשבתי, על זלזול באויב, על חפיפיות בהכנת צה"ל למלחמה. שילמתם על מחדל נורא שכפסע היה בינינו לבין אובדן עצמאותה של המדינה.
אז היום, רק 44 שנים אחרי (פרק זמן קצר מאוד בהיסטוריה של אומה) נראה שמאפייני דמנציה שלטונית ותקשורתית פשו בקרבנו. בוטלו טקסי זיכרון בחלק מבתי העלמין הצבאיים כי "אין תקציב". שר לא הגיע לאזכרה בהר הרצל עם הסברים ביוקרטיים אידיוטים. בעיתונים הקדישו מקום מצומצם לאותה מלחמה קשה במה שנראה כצורך לסמן וי ולא כעיסוק בטראומה הגדולה ביותר של ישראל ב-70 שנות קיומה.
גם המעט שפורסם עסק ברובו בקרבות המטופשים והמעצבנים בין המוסד לאמ"ן על מי התריע, מי התעלם ומי צדק. כאילו ל-2,673 החללים זה ישנה משהו.
שוב צפינו ואולי נראה גם בימים הקרובים המשך למלחמות הגנרלים על קרדיטים שנמשכים מאז 1973 וכן כרגיל גם סיפורים על גבורת כתבים צבאיים והטפות מוסר של פוליטיקאים.
ידידי, את הסיפור האמיתי של המלחמה הזו כנראה לעולם לא יספרו.
זו הייתה מלחמת הזוטרים שגברו על מחדלי הבכירים.
כאשר הטנקיסטים, התותחנים, לוחמי חי"ר וההנדסה הקריבו חייהם מקצת מהמפקדים הבכירים עסק בתיעוד מקומם בהיסטוריה.
לפחות, על-אף המחיר הכל כך יקר, חדרה לתודעת נבחרי הציבור בארץ הקביעה כי איננו כל יכולים שהובילה לחתימה על הסכם השלום עם מצרים.
ביום הכיפורים כולי תפילה שהכרה זו שאיננו כל יכולים לא חלפה ועברה ממוחותיהם של נבחרינו מהיום.
במלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת החיילים נגד המצרים ומלחמת הגנרלים זה נגד זה.
