מתחת לדירה שלי ממש, על רחוב קינג ג'ורג', שוכנת לה VANS, החנות הצבעונית של הנעליים הכי מגניבות בת"א. נדמה שהחנות היא מקום מרבצם השני של ילדי הסנטר, שלאחר מיצוי הקניון והספסל בכיכר באים לבדוק דגמים חדשים של נעליים עם גולגלות, ואולי גם סתם כדי להיות חלק מאווירת האנדרגראונד השוררת במקום.
בין מרצפות ה"שש-בש", הפסלים הרובוטיים המתכתיים ושלל דגמי הנעליים, מצאתי את ויקטור. כמו יושב על אי, מבודד מכל הסובב אותו, כאילו פסקול אחר מתנגן באוזניים שלו, מחזיק בנעל ביד אחת ובמכחול בשנייה, מביט אל תוך תמונה מודפסת, ומעתיק אותה (עם שינויים יצירתיים) על הבד הלבן. לידו עומדת בחורה צעירה, מתבוננת בסקרנות - כאילו מנסה ללמוד את פועלו.
ויקטור מכיר ביננו, ואחרי שאנחנו מתרחקים קצת לצורך הראיון, הוא מספר לי שאותה הנערה עוסקת בציור, ודרך הציור היא מצליחה "לברוח" לפעמים מהדיכאון הקליני ממנו היא סובלת. היא שואלת איך, והוא מסביר לה טכניקות, שתוכל ליישם אחר כך בעצמה.
אל תתנו להרחבה באוזן, לעגיל בשפה, ולחולצה המקושקשת שויקטור לובש להטעות אתכם. מתחת לחזות הקצת פרועה מצויה נפש של אמן ומורה, מלאה רגש וטוב, רחוקה שנות אור מהתפאורה הקשוחה והמאסיבית של החנות אותה עיצב.
"הייתי בן לאבא אמן", מספר לי ויקטור, "ואמא שעסקה בתחום הפסיכולוגיה, שני עולמות שונים ומתנגשים". במקום להקשיב לעצת אימו ולבחור במקצוע שניתן להתקיים ממנו, הוא נשאב לתוך האמנות, וכבר מגיל צעיר ביטא את רגשותיו ואת עולמו הפנימי בעזרת ציורי עצים וטבע.
"הייתה תקופה בה אבי נמצא פחות בבית. באותו הזמן ציירתי שלושה עצים. שני עצים בצד אחד של הדף, ועץ אחד בצד השני. אמי (פסיכולוגית ומאבחנת במקצועה) הסבירה לי שהעצים סימלו אותי ואותה, ואת אבא - שהיה פחות נוכח אותה התקופה, לכן היו העצים מופרדים". הניתוחים והפרשנות שעשתה אימו לציוריו הביאה את ויקטור להתעניין יותר בציור, ולהשתמש באופן מודע בדרך זו כדי לבטא את עולמו הפנימי. עד היום ויקטור מציין שהוא נהנה לצייר עצים לאוסף הפרטי שלו. הוא לא מנסה למכור אותם מפני ש"הציורים האלה מאוד כבדים", כך הוא אומר, הם מבטאים תקופת הסתגלות קשה בעת העלייה לארץ ועוד תקופות אפורות בחייו.
הוא מתגורר לבדו בדירת אימו, בבת ים. היא גרה ברומניה, ומגיעה מדי כמה חודשים לביקור. "בתקופות הקשות היא עוזרת לי. ויש לא מעט כאלה, כשאתה 'בוחר' להיות אמן". ויקטור אומר, שאין דבר שהוא יכול היה לעשות פרט לאמנות. כשנגמרות הנעליים, הוא מצייר על קירות, על דלתות, ובימים עברו - גם על אנשים. "עבדתי בתור מקעקע לפרק זמן מסויים, אבל הכאב שגרמתי לאנשים לחוש בעת הקעקוע גרם לי לפרוש מעבודה זו". בצבא שירת ויקטור בתור צייר. הוא מילא קירות שלמים בציורים, וכך, גם את שירותו הצבאי ותרומתו למדינה עשה דרך המכחול והצבע.
הוא מסיים את הלגימה האחרונה מהצ'אי שהזמין. אני מחפשת את המלצרית כדי לבקש את החשבון, ולפני שאני מספיקה הוא מציין בפני ש"זה בסדר". אני מנסה להתעקש, אבל ללא הועיל. הוא כבר שילם על שנינו. "לפעמים זה מרתיע בחורות שאני מתנהג ככה, אבל אני לא יודע להתנהג אחרת", הוא אומר. משם ויקטור הולך לבקר חברים, משפחת אמנים שגרה על שינקין. הוא משכנע אותי לעלות כדי להראות לי ציור שצייר על הקיר בחדר המדרגות שלהם. אנחנו נעצרים מול ציור של אישה בעיניים עצומות, על פניה נסוך חיוך עדין. הצבעים רכים וחמים. מסביב מעטרים פרחים יבשים ואבקה מנצנצת. הוא מביט בציור בהערצה, ומסביר לי שזה מה שהיה רוצה יותר מכל להרגיש. שלווה.