דברים שלמדתי מאבא
אבי לימד אותי לנהוג. הוא לימד אותי דברים רבים נוספים, אותם ודאי כבר הספיק לשכוח. אך לגבי הנהיגה הוא מזכיר לי עובדה חשובה זו כל פעם שאני יושב במושב ליד הנהג ומנסה ללמדו איך נוהגים.
את כל שאני יודע בעסקים למדתי מאבי, שמאז שעזב את העולם האקדמי, בו היה פרופסור שעסק במחקר מעשי (לשיווק פרות וירקות טריים, דבר שעליו אין אנו חושבים בכלל. כה טבעי הוא לקנות בקוסטקו ירקות ממקסיקו או פרות מצ׳ילה ומארצות שונות ברחבי העולם כולו), עוסק הוא בסחר בינלאומי.
נזכר אני בביקור בקמפוס הטכניון הישן, בהדר שבמרכז הכרמל. עמדתי והסתכלתי סביבי, מנסה לזכור. במקום מוזאון. עצרה לידי אישה, שברי היה לה שאיני בן המקום, ושאלה אם היא יכולה לעזור. ״כן, לאבי היו מעבדות מחקר כאן, לפני כמה עשורים, והוא גם לימד כאן״.
זוכר אני כילד תמונה אחת, עת נכנסתי, או אולי ישבתי בכיתה בה לימד אבי. כיתה של ״אנשים מבוגרים״ (כך הם נראו לי), כולם רציניים גם בלבוש וגם במבט, ואבי עומד בפניהם ומרצה. זוכר אני גם מעבדה עם חומרים מבעבעים בכלי זכוכית וצנטריפוגה של מבחנות, כמו גם תצלומים מוגדלים של תאים כפי שהם נראו במיקרוסקופ אלקטרוני.
״מי הוא אביך״, שאלה אותה אישה אדיבה, ועניתי ״ד״ר יוסף בוסל״.
כאילו היה זה תסריט והכל מתוכנן בו לפרטי פרטים, אותה אישה הסתכלה עלי ואמרה ״עבדתי אצל אביך במעבדות״.
איני יודע איך זה ייתכן, ודאי זה לא ישנה אם אחזור ואבקר שם פעם נוספת. הטכניון הישן הוא פריט היסטורי, וכדרך הטבע, אם ישאל מי מהטכניון הנוכחי לגבי ההיסטוריה של האוניברסיטה עצמה, ודאי לא ידע לספר שפעם היה הטכניון לא היכן שהוא היום.
כך לגבי כל דבר אליו אנחנו רגילים. נדמה לנו שהעולם התחיל עם עצם קיומנו, כך היה, כך בהווה וכך גם בעתיד. דבר לא ישתנה. הכל מוצק ומוחלט. נשאל בחור או בחורה ישראלים, עבורם קיום המדינה הוא דבר שבטבע, חסון, תמידי, בלתי ניתן לשינוי. כה שונים היו הדברים פעם, ועוד אגע בזה.
מעשרות השנים בהם אבי עוסק בסחר בינלאומי נפתח בפני עולם ומלואו, דווקא בזמן שבו העולם היה סגור, לא הרבו לטוס כמו היום, ודברים ודאי לא היו נגישים.
אך יותר מכל, למדתי ואף לא ידעתי שאת זאת אני לומד, מה פרוש הדבר לעמוד ברשות עצמך. על אבי היה נטל הפרנסה של משפחה בת חמש נפשות, ואין זה דבר של מה בכך כשאתה לא עובד בחברה גדולה או ממסודת, במשרד ממשלתי או כשכיר. אין צ׳ק קבוע שאתה מקבל פעם בחודש, הכנסה קבועה שאפשר לתכנן לפיה, ואת ההטבות השונות כמו ימי מחלה וימי חופשה ופנסיה וכו׳. כשאין כסף לא מספיק להצטמצם, כי בהקפה לא מקבלים בשום מקום וגם אוברדרפט הוא אינו באר מים או בור ללא תחתית. כאמור, לא הבנתי שזאת אני לומד, מה פרוש להיות ״עצמאי,״ כשהאחריות מוטלת על כתפיך.
זוכר אני לאחר השירות הצבאי, עת החלטתי לא לחזור לאוניברסיטה לסיים את הדוקטורט (הייתי בחופשת העדרות ממושכת מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה). אבי, שהיה פרופסור זכאי לתואר ״ד״ר בוסל״ עד סוף ימיו, אך אני ידעתי שלא אשאר בעולם האקדמי ובתואר לא חשקתי. העולם ענין אותי הרבה יותר. כך התחלתי לעבוד עם אבי, לעשות ״דוקטורט״ שימושי, מעשי, תחילה כשוליה ואח״כ כאומן בפני עצמו, ולא הצטערתי על כך משך כמעט שלושה עשורים שחלפו להם מאז אותו יום.
אבי הוא מ״הדור הישן״. אצלו מילה או לחיצת יד היו חשובות יותר מכל מסמך חוקי בן עשרות דפים שעלה אלפי או עשרות אלפי דולרים להכין. ״מילה היא מילה״, ואף לא צריך היה להצהיר זאת, כה ברור היה הדבר. היה זה אותו דור כמו ביפן, וליפנים זכרון ארוך. אצלם גם שיטת החוקים והתביעות שונה מאשר במערב, אך אפילו אצלם דברים משתנים.
בזמנו של אבי ביפן, תעסוקה הייתה לכל החיים בחברה אחת. מעטות מאוד הנשים שעבדו והגיעו לעמדות בכירות. היפנים לא נטו ימינה או שמאלה כהוא זה מדרכם.
זוכר אני את הזמן עת כל זאת השתנה, ואנשים התחילו לעבור מחברה לחברה. היינו מקבלים פקסים (דרך התקשורת הנפוצה באותם ימים) שבשל ״בריאות רופפת״ (של בחור באמצע שנות העשרים או תחילת שנות השלושים לחייו), הוא הפסיק לעבוד בחברה מסוימת. הפסיק, והנה הפלא ופלא, מיד אחר כך החלמה מושלמת - ומקום עבודה חדש! ולא רק הוא, כי אם מגיפה שלמה אחזה ביפן באותם ימים, ואתה גם החיסון המיידי.
כשאבי היה טס ליפן, היו היפנים באים להפגש אתו. כך הם הראו לו כבוד. יצא שאבי שהה במלון מרכזי בעיר, וכל שעה היו מגיעים אליו אנשים לפגישה. פרושו של יום עבודה ממוצע היה שש או שבע פגישות ברציפות.
כשהגעתי ליפן לבדי, איש לא בא לראותי. הייתי צעיר מדי, כך שלא היה צריך להראות לי את הכבוד שהראו לאבי. הייתי מכתת רגלי לפגישה, שעה עד שעתיים מרחק (ברכבת או במונית) לכל כיוון. כך יצא שאם הצלחתי לקיים שתים עד שלוש פגישות ביום, הרי שהיה זה יום מוצלח במיוחד.
רק אדם אחד עמד על כך שהוא יבוא לראותי, ומכולם ניסיתי לשכנע דווקא אותו שלא כך יהיה! ״הרשה לי לבוא אליך״, הייתי מנסה פעם אחר פעם, אך הוא בשלו. אדם מבוגר הוא היה, הרבה מאבי, והסיבה לכך שהוא טרח ובא הייתה כבוד שרכש לאבי ורצה להביעו בדרך זו.
מיד אחר רעידת האדמה הגדולה בקובה (ינואר 1995), אבי התקשר לראות איך ניתן לעזור ואף טס ליפן עם מטוס שבטנו הייתה מלאה ביריעות פלסטיק (לכיסוי חלופי במקום קירות שנפלו), מיכלי מים מתקפלים ובגדים תחתונים להחלפה (דבר שליפנים היה חשוב ביותר שכן היגיינה עבורם היא דבר שאינו בר-תחליף). זכר מעשה זה ליווה את אותו יפני עד יומו האחרון, ועלי השאיר חותמו.
אבי עשה דברים חדשניים רבים מהלך שנותיו, אך יותר מכל הוא לימד אותי איך להתנהג בעסקים, בצורה שהיינו רוצים שיתנהגו אלינו. עסק הוא דבר חי, כמו צמח בגינה, ויש לטפחו, לדאוג לו, להשקותו. זכיתי מהלך שלושה עשורים להפגש עם מעטים מאוד עבורם עשיה בפועל תואמת דיבורים ואידאות, שהם מצליחים גם ליהנות ממה שהם עושים, לא רק מהפרות אותם יקטפו בעתיד.
קצרה היריעה מלהכיל דוגמאות אינספור, מסכת עשיה עניפה בת עשורים. כלולים בה מכירת קרח לאסקימואים (סקה ליפנים), גרימה לתקרית בין יפן לבין ארה״ב שעיקרה עידוד בלתי ראוי של יצוא מצד ממשלת יפן, כשמוצר יפני נמכר בארה״ב בפחות ממחצית המחיר מאשר בחנות מול המפעל המיצר אותו, ייסוד הקשר המעשי הרשמי בין ישראל לבין בנק אוף צ׳יינה טרם היו עדיין יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבין סין, ביסוס ייצוא של וויסקים אמריקנים לאירופה, עת היו שם בדיוק ארבעה, פתיחת משרד בבייג׳ין, עת העיר עדיין הייתה תחת שלטון מרכזי, ייצוא ראשוני-ראשוני של וויסקים יפנים, ועוד.
דבר נקשר לדבר, דבר יצר וילד דבר, וביחד יריעת עשיה, אריג טווי להפליא. עבורי המאמץ, דרך העשיה והמחשבה סביב אותו בד-יצירה הם עמודי התווך של עצם היותי: צריך ליהנות ממה שעושים, יש להתנהג בצורה שהיינו רוצים שיתנהגו אלינו ולהיות בני אדם טובים. כל השאר הם דברים טכניים פחות או יותר, כמו אומן במתכת או בזכוכית, היוצר יצירת תפארת.
