האם קידם "השומר" את ההתיישבות בנגב

שאיפתו של "השומר" לנגב לא צמחה בחלל ריק. חבריו ידעו על תוכניתו של ז.ד. לבונטין (שביקר בעזה) משנת 1882 ואשר הציע לרכוש קרקעות בעלות ערך חקלאי באזור רפיח ועזה. הם גם הכירו את תוכנית "אל ערי וסיני" של ב.ז. הרצל ששאבה נתונים מתוכנית לבונטין בדבר הקמת מושבה יהודית-לאומית שיקדם לה צעד של ניסיונות חקלאיים והיא תזכה "לצ'רטר" בינלאומי. כן היו מודעים להצעת הבדואים להתיישבות יהודית-ערבית בנגב, רעיון שהועלה עד 1914 כמה פעמים בפני המוסדות הלאומיים אך נפסל. "השומר" הכיר את הדינים וחשבונות שכתבו מספר משלחות שיצאו לסייר בקרקעות רפיח בשנים 1905 - 1906. בשנת 1910 יצאה משלחת בת תשעה חברים בראשות יואל משה סלומון ושהו 6 ימים באזור רפיח במגמה לבדוק את ערכן החקלאי של הקרקעות אך גם "מחקירה" זו לא יצא דבר. בין השנים 1910 - 1913 ביקשה חברת "אגודת ישראל" לרכוש מאות אלפי דונם משיח'ים שונים באזור רפיח. מניסיונות אלה עדיין לא נושע הנגב. אך יותר מכל השפיעו על רעיונות "השומר" ניסיונות חברת "הכשרת היישוב" (בתחום רכישת קרקע וגידולים חקלאיים) החל משנת 1908 והקמתה של "רוחמה", המושבה הראשונה בפאתי הנגב. מטרת המשלחת של "הכשרת היישוב" בראשו של ארתור רופין הייתה לבחון מספר הצעות קרקע למכירה בנגב הצפוני וכן לבדוק אפשרות הקמת מרכז יהודי קטן בבאר-שבע. כתוצאה מסיורה זה נרכשו קרקעות "ג'מאמה" עליהן הוקמה יותר מאוחר בשנת 1913 המושבה "רוחמה". "השומר" הכיר מקרוב את המטעים שניטעו במושבה (שקדים, רימונים, תות, תאנים ונזרעו חיטה, שעורה ירקות וטבק), את תעלות הניקוז שנחפרו, ואת שדרת האקליפטוסים שנועדה להגן על המטע והשדות מפני סחף הרוח. הם גם שמו לב כי בעיית המים נפתרה באמצעות חפירת באר מקומית בעומק של 38 מטר שהפיקה 40 ממ"ק לשעה שהספיקו לצרכי המושבה. אין ספק שהאינפורמציה שנאספה לגבי הנגב ובעיקר לגבי שאלת הקרקע והמים, נידונו בוועדות "השומר" והפיחו תקווה בקבוצה שביקשה להקים נקודות יישוב בנגב הצפוני בערבה ובאילת (עקבה).

ארגון "השומר" שהוקם בידי אנשי העלייה השנייה, פעל בין השנים 1909 - 1920. במהותו היה ארגון הגנה יהודי שמטרותיו הבולטות היו: "כיבוש השמירה" (מידי הערבים); "כיבוש העבודה" (מידי הערבים); לאלה נוספו גם מטרות אחרות - הקמת יישובים עבריים, איסוף נשק וסיוע הדדי בין פועלי המושבות והערים. המנהיגים הבולטים בעת ההקמה היו יצחק בן-צבי וישראל שוחט. בשנת 1913 מנה "השומר" כ-120 חברים וקיבל על עצמו את השמירה ב-13 מושבות בארץ-ישראל. בשנת 1920, בעת פירוקו, רבים מחבריו היו למובילים "בהגנה", "בגדוד העבודה", ותרומתם ניכרה בפלמ"ח ובהמשך בצה"ל. קודם להקמתו ובמיוחד בין השנים 1881 - 1904 סבלו מושבות הברון מהתנכלויות, גניבות, שוד ואף מקרי רצח מצד הערבים בגליל ובשפלה, רובם על-רקע של סכסוכי קרקע, זכויות מים ורעייה. לפני הקמת "השומר" הועסקו כשומרים, כמה ממנהיגיו בעתיד (ביניהם אלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין), אצל אברהם שפירא ("המוכתר") שהתמודד עם כנופיות באזור פתח תקוה, ושיטותיו היו למעצבי דרכו של "השומר". בשנת 1907 הוקם ארגון חשאי בשם "בר גיורא" שקדם "לשומר" ועיצב את המטרות שהאחרון הרחיב. השומר אף הקים "לגיון עבודה" שמטרתו הייתה כיבוש אדמת עמק יזרעאל. ב-1913 הוקם היישוב החקלאי הראשון של "השומר - "תל עדש". במרס-אפריל 1917, לאחר תבוסות הבריטים בקרבות בעזה, אספו בדואי הנגב נשק רב ומכרו אותו לנציגי "השומר" שישבו ברוחמה ומשם העבירו את רובו צפונה.

הנגב על מרחביו העצומים "והריקים" מאדם משכו את ראשי "השומר". הם סברו כי דווקא באזור זה, יהיו קשיי הכיבוש וההיאחזות יהיו פחותים לעין ערוך מאשר בחלקי ארץ-ישראל המאוכלסת. בשנת 1908 כתב ישראל שוחט מסג'רה לחבריו על הרעיון מקורי: הכשרת פלחים בדואים עבריים. לדבריו: "...חבורת צעירים חפצים לקבל עליהם שני דברים: שמירה ואריסות...שנית, נמצא חבורות-חבורות של צעירים, אשר יהיו מעין פלחים בדואים, עם אינוונטר קטן. הם ינודו ממקום למקום ויבדו תמיד את אדמת היהודים". שוחט התכוון בגליל וביהודה אך לא הוציא מכלל אפשרות של קבוצה מעין זו בנגב. ריכוז שטחי אדמה מישוריים, רחבי ידיים באזור זהב קסמו "לשומר" שביקש לעבדם בדרך מסורתית כחיקוי לחקלאות הבדואית.

גם בשנות מלחמת העולם הראשונה לא פסקו חברי "השומר" מלחלום על הנגב ועל דרומה של ארץ-ישראל. כמה מחברי "השומר" יחד עם פועלים שעבדו ברוחמה, ניסו לפתח את רעיון ההתיישבות בנגב על סמך הישגיה החקלאיים של המושבה. בשלהי 1916 הגיעו לרוחמה אנשי "השומר" וקיבלו על עצמם את השמירה על המקום וגם ביצוע מספר עבודות משק. חבי הארגון לא רק שמרו במקום אלא החלו טווים חלומות של הקמת יישוב שיתופי במקום ברוח עקרונות "השומר". היישוב אמור היה להיות מושב (משק עצמי) או יישוב פועלים עם משקי עזר. מתנגדי "השומר" וקשריו להסתדרות בעלת האידאולוגיה הסוציאליסטית פרשו בראשות יוסף לישנסקי והקימו אגודה מתחרה, "המגן", (שהצליחה לחדור גם לרוחמה) ושקיימה קשרים עם "הגדעונים" צעירי המושבות. הללו האמינו כי היהודי הוא אדון הארץ ועליו לשלוט בילידים-ערבים-בדואים בכוח הונו ושכלו. אנשי "השומר" הפכו בחשאיות, את רוחמה לבסיס קדמי בו נקנה נשק בריטי שננטש שהיה בידי הבדואים. לאחר שובו של ישראל שוחט מגלות בטורקיה החלו ניסיונות הכרת אופיו החקלאי והאקלימי של הנגב ואפשרות היאחזות בו ללבוש מסגרת תכנונית, סמי מדעית. מבין חברי הגדודים העבריים ששירתו במסגרת הצבא הבריטי בשנת 1919 רבים היו חברי "השומר" שניצלו את הסיורים הצבאיים ללמידת מצבו הקרקעי-חקלאי-צמחי של הנגב. חברי "השומר" הופתעו לטובה כשנתגלה להם כי ניתן באזור רפיח להגיע למים הטובים לחקלאות בעומק של חצי מטר בלבד, עובדה שהסעירה את דמיונם.

על-פי יוזמת "לאחדות העבודה" הוחלט לפרק את "השומר" ולרכז את כל כוחות המגן בתנועת הפועלים הכללית. בשנת 1920 פורקו גם הגדודים העבריים ונוצרה מסגרת חדשה בשם "ראשון ליהודה" אך אף היא פורקה מיד. בשנת 1921 הקימו ארבעה מראשי "השומר" לשעבר, בן-צבי, שוחט, רחל ינאית ומניה שוחט את "ועד הנגב" שנועד לעורר את מוסדות היישוב והתנועה הציונית להכיר בחשיבות ההיאחזות נגב. הם האמינו כי ההתיישבות בגבולות ובספר תשפיע על קביעת גבולותיה המדיניים של הארץ. תחילה ניסו לקדם רכישת קרקע מבאר-שבע ועד אילת. בגיבוי "ועד הנגב" עלתה ב-9 למרס 1922 קבוצת עשרה חברים לתל-ערד בראשות זאב פלר. לאחר 4 חודשים שלא נמצאו מים אזל התקציב והקבוצה התפרקה ללא הישג כל שהוא. קבוצת "שומרים" לשעבר ניסתה להקים באזור אילת כיום, בית מלאכה לעיבוד צדפים אולם המשטרה הבריטית עצרה אותם. בשנת 1924, בעידוד "ועד הנגב", אורגנה משלחת ראשונה לסיור בערבה, דרום עבר הירדן, מפרץ אילת (עקבה), ואזורים נוספים בנגב על-מנת לבחון אפשרות התיישבות במקומות אלו. למשלחת התנדבו שני חברי "השומר", מרדכי יגאל וצבי נדב ואליהם התווסף יוסף ברסלבסקי. במסמך כתוב התחייבו כי החומר ירוכז בידי יו"ר הקבוצה בן-צבי וכאן באה הגדרה מדויקת יותר של האזורים האמורים להיסרק: החלק הצפוני של נחל הערבה (ודי ערבה), הקטע בו הוא נשפך לים המלח, וכן את נחל משה (ודי מוסא), וביחוד את הנקודות בורג' והסלע האדום, פטרה, סקירת הדרכים המקשרות בין סלע לים-סוף (כלומר דרך אילת-עקבה) אל ים-התיכון ואל באר-שבע ורפיח.

המשלחת לבשה בגדי בדואים מהאזור, נשאה נשק והביאה עמה מכשירים מדעיים כגון: מצפן, מדחום למי מעיינות, מכשיר למדידת טמפרטורה, ועוד. הסיור תוכן לחודש עד חודשיים ואמור היה להיפתח בדרומו של עבר הירדן המזרחי (לא נפרט כאן את המסלול המדויק של מסעם בשל קוצר היריעה ועל כך ימצא הקורא פרטים אצל חוקרים גאוגרפים וחוקרי המסעות לנגב). המשלחת יצאה לים-המלח, שם ביקשה לבחון את פוריות הקרקעות בדרום ים-המלח. הסתובבות באזורים אלה עוררה חשד והמשלחת הואשמה בריגול ונאסרה ליום אחד. הם נאלצו להמתין כשלושה שבועות עד שקיבלו היתר לנוע בעבר הירדן בשנית. תוצאות הסיור שארך כחודשיים סוכמו בכתב, הוגשו לראשי "השומר", ועוררו ציפיות רבות בארגון.

בשנת 1925 הגיעה ארצה רמה לינדהיים, נשיאת "הדסה" בארצות הברית, שהייתה מקורבת לשופט לואיס ברנדיס ומצאה את רעיון יישוב הנגב כמלהיב וחשוב. היא אף הצטרפה אישית "לקבוצה היוזמת" בסיור קצר יותר שנערך לאזור עסלוג', חלוצה, רחובות, סבייטה ועוד. יחד עם היוזמים מ"השומר" התארחה הקבוצה אצל השיח' פרייח אבו מודין ושם ערכו מפות, תסקירים וצילומים כולל הכנת תוכנית התיישבות בסיסית באזור. ממצאיו החשובים של "השומר" בנגב הוצגו בפני ועדת ההתיישבות של הקונגרס הציוני הי"ד והד"ר חיים ויצמן הבטיח לסייע בקידום הרעיון. ויצמן חיבר בין רחל ינאית לבין המומחה להשקאה ומים, קיריל הנריקס, יהודי אנגלי שהתנסה בתחום זה כעשרים שנה בהודו במגמה שיחווה דעתו על אפשרות ייסוד חקלאות בנגב. "השומר" יגאל ליווה את הנדריקס באזורים שונים כמו ודי אל מילח, אל משאש, עסלוג', עוג'ה אל חפיר, חלוצה, חאן יוניס ועוד והמומחה בחן בכל באר את טיב המים, עומק הבאר וגודל שטח הקרקע הצמוד אליה הניתן להשקאה וגידול. עוד ציין המומחה את האזורים שם ניתן לחפש בקידוחים לא עמוקים מי תהום ולאגור מי שיטפונות. דוח הנדריקס הראשוני, שעורר ציפיות בקרב "השומר" הוגש לוועדה במרס 1926. שנה לאחר מכן כתבה שוחט להנרייטה סאלד על חשיבות הנגב לאור ממצאי "השומר". המכתב כלל עשר נקודות שכנוע שכללו את הנושאים הבאים: בנגב מצויים 6 מיליון דונם עם אקלים טוב וקרקע ראויה לעיבוד; חנקין מעריך כי ניתן לרכוש מיליון דונם ליד באר שבע ושני מיליון בעבר הירדן; עלות יישוב בנגב (במחיר של 1 ליש"ט לדונם) תגיע לעלות ישוב בעמק יזרעאל בשל הצורך בהכשרת הקרקע ובטיובה; בנגב כרגע רק בדואים נודדים; אין בנגב "בעיה ערבית", אין נישול אריסים ואין מתח ביטחוני; והחשובה בהן לדעת שוחט - הצורך ליישב במהירות "קבוצות קטנות של פועלים למשך מספר שנים בנקודות ניסוי. היא הסתמכה על תזכיר של יצחק וילקנסקי משנת 1921 בו ביקש מהנציב העליון לקבל 600 דונם ליד באר-שבע כראש גשר לחקירת הנגב. שוחט סברה כי בנקודת ניסוי כזו יעבדו 12 איש מהם 3 קדחי מים, 7 פועלים, 1 שומר ופועל נוסף וזאת בפיקוח של אגרונום נייד מתחנת הניסיונות של הסוכנות ומהנדס השקאה נייד. האמריקנים (גם הלא ציוניים) אהבו את החזון אך נרתעו מלאסוף סכומים שיכסו פעילות זו. ראוי לציין כי תוכניתה של שוחט אומצה בשנות הארבעים על-ידי יוסף ויץ ויושמה בשלושת המצפים הראשוני בנגב בשנת 1943. שוחט הזכירה לטובה במכתבה את יהושע חנקין שתוכניתו (משנת 1926) לרכישת מיליון דונם בנגב הלהיבה את "השומר" אך לצרו של הארגון נדחתה על-ידי הדירקטוריון של הקק"ל. פעילותה של שוחט בארה"ב לטובת הנגב התקבלה בארץ בזלזול מה וברל כצנלסון יצא כנגדה והגדיר את שוחט כקופצת מעניין לעניין ומקבוצה לקבוצה בלא ידיעה מעמיקה בנושאים עליהם דיברה ומבלי יכולת ניתוח פוליטי לגבי הקורה בארץ.

על אף ש"השומר" פורק, חבריו השתלבו בגופים שקידמו התיישבות בנגב. במרס 1926 יצאה ועדה הסתדרותית שמזכירתה היית רחל ינאית (חבריה היו אליעזר יפה, שלמה לביא, וקולר) לשלושה ימי סיור בנגב אך לא הגיעה למסקנה חד-משמעית כי יש ליישב את הנגב בקנה מידה גדול. בשנת 1927 ביקרה בארץ ועדת חמשה מומחים מטעם הלא ציונים בארה"ב. ועד הנגב של "השומר" הגיש להם תזכיר (עליו היו חתומים בן-צבי, רחל ינאית ושוחט) על האפשרויות הגלומות בנגב אך בדוח הסופי נאמר (לאחר ששניים מחרי הוועדה בלווית הנדריקס סיירו באזור רפיח ועסלוג') כי לפי שעה, אין הנגב יכול להיכלל בתוכנית התיישבות ציונית בארץ ישראל. חברי ועד הנגב של "השומר" עייפו מההבטחות הרבות שקיבלו ומהמחדל המתמשך. תשובתו של אוסישקין ברוחמה (בשנת 1920) לשאלת אחד הפועלים אם יש בעתיד הקרוב תוכנית לעבודה שיטתית (התיישבות) בנגב ענה כי "אין מקום פה בשביל ההמונים שבאים, הצריכים תכף ומיד להשיג את פרוסת הלחם שלהם. אותם נסדר בצפון שבו מוכשרה (כך בתזכיר) האדמה לפלחה, ובנגב יש מקום לאילי-הכסף שיבואו ויטעו כרמים ויחכו שבע-שמונה שנים עד שהם יביאו להם פרי" - הוכיחה למעלה מכל ספק שמאמצי ההתיישבות מעתה והלאה יופנו לגליל ולשפלה.

דומה כי את תרומתו של "השומר" ו"הקבוצה היוזמת" ממשיכתו לנגב ניתן לבחון לא בהישגים מעשיים של רכישת קרקע, משלחות מדעיות או הקמת תחנות ניסיון ויישובי קבע. כל זאת לא היה ביכולתו של הארגון לעשות בהשוואה למוסדות המיומנים שעסקו בכך אז - הקק"ל, הסוכנות היהודית, המרכז החקלאי ותחנות הניסיון במרכז שלרשותם עמדו טובי המומחים וכוח האדם המתאים למשימות הנדרשות. ועל אף זאת, תרומתו של "השומר" בולטת בשני תחומים האחד, "הצפת" הנושא באופן תמידי לסדר היום הציבורי-ציוני (בקונגרסים הציוניים, בוועידות, במועצות ההסתדרות הכללית ובמפלגות הפועלים), החל משלהי מלחמת העולם הראשונה ועד שנות השלושים והשני, קשירת אישים חשובים בארצות הברית, לאו-דווקא המזוהים עם ציבור הפועלים, בעלי מעמד וממון לרעיון חשיבות ההיאחזות בנגב, הקמת תחנות ניסיון בו והצורך לרכוש בו קרקעות בגושים גדולים וליישבן.