אנחנו נמצאים בעיצומם של החגים, ומנסים למצוא דרך לעבור אותם בשלום. וכבר הצעתי בפני הוועדה הממונה על סידור החגים ונציגה במפלגות הדתיות, שכבר הספיקו להעמיד לטובת הוועדה את נציגם בתמורה לתמיכה רחבה בקואליציה, את האפשרות לפזר את החגים, ולרווח אותם במקצת.
זה יפה שיש לנו את יום הכיפורים, שבוע לאחר ראש השנה, אבל צום גדליה למשל - לקבוע צום אחרי שלושה ימי אכילה בלתי פוסקת של דברים מתוקים עד כדי בחילה, זה משהו שיש לתקן. ולא שלא צריך צום אחרי שלושה ימים כאלו, אבל לפחות שיאפשרו לנו שתייה וקצת סלטים. ככה ליפול בבת אחת?
גם את חג הסוכות שמגיע ארבעה ימים לאחר יום הכיפורים, והמצווה היקרה לבניית הסוכה מיד בצאת הצום, גורמת ללא מעט אנשים דתיים להרגיש מועקה בברכת הלבנה. איך בדיוק מספיקים גם לאכול ולשתות, וגם לבנות את הסוכה, וכל זה תוך שעתיים, כי יום למחרת קמים ליום עבודה חדש. מה אתם יודעים? איש לא חשב לקבוע לנו אסרו חג ביום שאחרי כיפור, ולארגן עוד יום חופשה לילדים ולמורים שלנו?
גם זה עניין שצריך להביא בפני הוועדה הממונה. שעם שני דיונים תדרוש בטח תקציב מוגדל, עם מינוי לכלתו של ראש המוסדות כמרכזת הוועדה. כל שקל שווה.
לילה שלם
אבל החג הכי קשה לנו, הוא חג שמחת תורה. הוא מגיע בסופם של שבעת ימי החג של סוכות, אחרי שטיילנו בכל מקום בארץ, הרחנו במבה וצ'יטוס (למה לא מוציאים אותו מחוץ לחוק?) וגילינו שהחול שנעלם מחופי ארצנו מגיע איכשהו אליי לאוטו דרך הנעליים של הבנות שלי. סיימנו בליל הושענא רבא, של לילה שלם עם לימוד תורה, או ליתר דיוק שעתיים של לימוד ועוד כמה שעות של להירדם מול הרב המסכן שנתנו לו את השעות הכי קשות בלילה - בין שתיים לשלוש. בהצלחה.
עם העייפות וזיפי הזקן שלא גילחנו, כבדים ממרוץ החג נוחתים לתוך שמחת תורה. מעט אנשים זוכרים שבזמן המכירות בליל כיפור, הם שמעו משהו על חתן תורה וחתן בראשית, אבל לא ידעו במה זה כרוך.
סיפר לי פעם אברך אחד שהגיע מחוץ לעיר, שבזמן המכירות כשמכרו את ה"חתן תורה" ו"בראשית", הוא הציע חמישים שקלים ואיש לא התמודד מולו. שמח וטוב לב חזר לביתו וסיפר לאשתו "המכירות בדימונה ממש זולות". אשתו כמעט התעלפה "אתה בדימונה" אמרה, "חתן תורה ובראשית צריכים לעשות ארוחה לכל המתפללים, מאיפה נביא כסף לזה"? "זה היה הכיפור הקשה בחיי" סיפר לי אותו אברך. גם הניסיונות שלו לבטל את העסקה לא צלחו, ומאז, בזמן המכירות הוא אפילו לא מעז לגרד את הראש. שלא יהיו טעויות.
ועם כל העייפות הזו, לך תרים ספר ותתחיל לרקוד. זה המקום לפנות לאחראים בתחום בבתי הכנסת השונים. מה קרה לכם שהחלתם לתת לנו ספרי תורה כאלו כבדים? למה לא להסתפק בכיסוי של ספר תורה מבד כמו של האשכנזים? קל ונח לנשיאה. כאילו שהתחרות היא כמה שיותר כבד יותר טוב.
קהל משולהב
אי שם בימי ילדותי, שמחת תורה היה חג של סגירת חשבון לכמה כאלו שהרגישו שהם נקיים מידיי אחרי יום הכיפורים. לא היה צריך הרבה כדי להתעצבן. מספיק מבט אחד לא נכון, וקצת אלכוהול, והחג היה נגמר בתקרית בעייתית.
יום שמחת תורה, היה גם היום שבו הזיזו את הווילון בעזרת הנשים, והווילון המוסט הזה תרם ללא מעט שידוכים. מי שידע לרקוד ולצעוק הכי הרבה, קיבל כמה נקודות זכות. רפרטואר השירים היה די מצומם ולא היה צריך הרבה כדי לסחוף אחריך קהל משולהב לעוד סבב של "מי יתנני במדבר"? אגב התשובה היא "היה ליבי חמרמר" ולא "חיילים שבמדבר". רק לידע כללי.
ומאחר שאחרי צעקה אחת הייתי מאבד את הקול, זה אומר שהרבה סיכוי לא היה לי בקרב הצופות, אבל לפחות יכולתי להתנחם בסיור בדוכני האוכל שהיו מחוץ לבית הכנסת ולאכול מאכלים שעד היום אני מתגעגע אליהם. אל תשאלו אותי איך בדיוק שילמנו, איך בדיוק הכינו את האוכל הזה, ומי אישר את הדוכנים הללו?
אל תשאלו, ואני לא אצטרך לשקר.
הפסקנו לחייך
מדי שנה היה מגיע אותו אחד, שאיני יודע את שמו עד היום, מאילת הרחוקה. בן בלי שם בן בלי בית. רוקע בעוצמה עם נעליו על הרצפה ורקד כמעט בלי הפסקה. במוצאי שמחת תורה היה נעלם לו עד לשנה הבאה. בשנה אחת מישהו חשב שהוא העיף מבט לא נכון לאחותו, ובזה נסתיימה הקריירה שלו בבית הכנסת שלנו. אולי עבר לבית כנסת אחר, ואולי הפסיק להגיע. מאז לא ראיתיו, ואני מקווה שהוא הסתדר בחייו. יותר ממה שהיה אז.
היום הפסקנו להסיט את הווילון והפסקנו לחייך. לא משלימים עם שום קריצת עין ועם שום עיגול פינות. הנערות הפסיקו כמעט להגיע, וילדים לא מוצאים את עצמם בין המבוגרים שרוקדים. מפחדים להירמס. שמחת תורה הפך להיות חג שכולו רק של גברים ובעיקר דתיים.
אבל עדיין, לעיתים בחג, אני שומע את רקיעות הרגליים של הבחור ההוא. כאילו מזכיר לנו שלפעמים התמימות, מביאה איתה גם שמחה שכבר איבדנו.
