בשנת 2002 ביום חמישי בתשע בבוקר נפטרה אימא בפנמה. בשעה שנפחה את נשמתה הייתי במרחק של שעה וחצי מביתה, ובדרך חזרה בכיתי ובעיקר חשבתי... נשבעתי לעצמי שאעשה את הכל בשביל שאימי הצדקת לא תיקבר בפנמה כי אם בארץ אבותנו כיאה לכל צדיק. במקום לחזור הביתה הלכתי ישירות אל בית הכנסת למשרד הרב ציון לוי זצ"ל. שרדתי בפניו בקצרה את סיפור חייה המריר של אימי ולמרות הקושי ואולי דווקא בגינו דבקה כל חייה בקב"ה עד יום מותה, אין שעה שלא הזכירה אותו. ביקשתי מהרב, חרף הקשיים הכלכליים והביורוקרטים להעברת ארונה לארץ, שיעזור לי להביא את הפרויקט המורכב הזה לפועל. ענה לי שמבחינה הלכתית אין שום מניעה להשהות את קבורתה עד שתגיע ארצה אך מבחינה מעשית ההחלטה ביד ילדיה והוא לא יתערב בזאת. פשוט תצביעו ביניכם מי בעד ומי נגד; זו הייתה פסיקת הרב לוי.
חזרתי הביתה והגעתי ברגע שהורידו את ארונה במדרגות. חרף הבכי והאווירה העלאתי לראשונה את הצעתי לקחת את אם לארץ. נתקלתי בחומה של סירוב כי מדובר במבצע לוגיסטי לא פשוט ועוד לא דיברנו על העלות הכספית, הטסת הגופה, מציאת וקניית קבר בארץ... מישהו מהאחים העלה את הסברה הדתית הידועה כי מנוחת המת קודמת לכבודו וכי הנשמה לא תמצא את מנוחתה עד קבורת הגוף. עניתי נחרצות כי לפני שעה קלה פסק בפני הרב לוי כי ניתן ומותר להשהות את הקבורה אם הסיבה היא קבורה בארץ.
אנחנו באמצע היום, אנשי חברה קדישא דחקו בנו להחליט, ואני בשלי לא מוותר... חכם יוסף שאשו היה גם בין הנוכחים והוא חש את המבוכה שלנו ובעיקר את הקושי שלנו בלקבל החלטה... הוא ביקש להקל עלינו, היום אני יודע את זאת, ביקש לעזור לנו ולקחת את כובד ההחלטה על עצמו. הוא הביע את דעתו כי טוב לנפטרת ולנו לקבור אותה בפנמה כי סוף כל סוף יהיה לנו מקום זמין לבקר בכל רגע של געגוע... אני ראיתי בהכרזתו זו כאיום ממשי על השבועה שנשבעתי לקחת את אימי ארצה, ועניתי לו בצווחה: עם כל הכבוד חכם אבל זו ההחלטה שלנו, של האחים, ואני מבקש להשאיר את ההחלטה לנו. הנוכחים השתיקו אותי בצעקות כי לא כך מדברים אל החכם, והוא הרגיע אותם ואמר, לא אשכח את מה שאמר: "לא מקפידים על אדם בשעת אבלו".
קרה נס. ארון אימא הוטס ארצה ונקברה עם הגעתו ביום ראשון. עד עכשיו אין לי מושג וחצי מושג איך הסתדרו העניינים ואיך יצא הדבר לפועל-כנגד כל הסיכויים הכלכללים, הביורוקרטים, הלוגיסטים... הדבר היה מנוגד לשכל הישר אך במבחן התוצאה אני ושבעת האחים שלי עמדנו כולנו ביום ראשון בשש בערב בבית העלמין הישן של הרצליה ואמרנו קדיש מול קברה הטרי של אימא. הדבר היחיד שיודע לענות עליו הוא מי שילם עבור קניית הקבר שעלותו הייתה 4,000 דולר שהיינו צריכים לשלם לחברה קדישא בישראל. אחותי פרידה פתחה את ארון הבגדים של אם לחפש מסמך מסוים, ועינה נפלה על שקית קטנה ובתוכה 4,000 דולר. כן אימא שילמה עבור קיברה, היא חסכה סנט לסנט את הסכום הזה.
את השבעה ישבנו בארץ ובשבת לאחר מכאן הזמינו אותי בשבת בבית הכנסת של פנמה לעליית משלים עם קדיש ואשכבה. חכם יוסף קרא בתורה ועשה לי את האשכבה. שנייה לפני שירדתי מהתיבה לחשתי באוזנו את המילים האלה בערבית: "חכם אני מבקש שתסלח לי על מה שאמרתי לך ביום פטירת אימא". בתשובה הוא העביר את ידית הקריאה לידו השנייה ובראשונה חיבק אותי וענה לי בחיוך ובערבית: "אני לא יודע על מה אתה מדבר בירטו".
