כאשר חזרו פליטי השואה לעריהם ולכפריהם בפולין וביקשו לחזור לגור בבתים ובדירות שבהם גרו, הם או הוריהם או קרוביהם, ארבע או חמש שנים, קודם לכן, גילו הם שבתיהם ודירותיהם תפוסים והריהוט ושאר חפצי הבית, שנותרו ברוב המקרים מאחור, משמשים עתה דיירים אחרים שהשתלטו על הרכוש. פנייה לרשויות לא עזרה בדרך כלל, ויצרה איבה ופחד. מי שביקש להחזיר לעצמו משרדי עריכת דין, בתי עסק, בתי מלאכה, שהיו שייכים לו או לבני משפחתו, מצא עצמו נתקל בביורוקרטיה שהייתה בחלקה אטומה ובחלקה מרושעת ומכל מקום אשר פעלה שלא לפגוע בפולנים כדי לרצות היהודים. השואה הביאה למהפכה חברתית עצומה בפולין - היבט שבדרך כלל לא זכה לתשומת הלב הראויה במחקר ובתודעה ההיסטוריים. הדבר התקיים בכל ארצות אירופה, אך בפולין הממדים היו אחרים לגמרי.
פרופ' יאן גרוס, חוקר שואה פולני, ממוצא יהודי, קובע במחקיו ההיסטוריים, כי זה הבסיס לאיבה ליהודים שחזרו ושבו לפולין, בתום מלחמת העולם השנייה, לעריהם ולכפריהם. האוכלוסייה הפולנית גוננה על מה שנהנתה ממנו מן ההפקר: חלקים גדולים ממנה חששו עתה לאבד את הנכסים שנפלו בחלקם, להיות מסולקים מבתים ודירות, לאבד רכוש ומעמד חברתי. פרופ' יאן גרוס מתעד עשרות מקרים של יהודים שחזרו למקומות מגוריהם הקודמים ונתקלו באיבה: "מה, נשארת בחיים?" הייתה התגובה שהם זכו לה משכנים שבעבר לא היו עוינים ואנטישמיים.
אין כל צידוק והסבר באנטישמיות הפולנית עצמה מדוע נרצחו עשרות יהודים שחזרו למקומותיהם, שלפני המלחמה כמעט לא התקיימו בפולין. הטיעון שהשלטון הקומוניסטי נשען על יהודים אינו מסביר נימוק לאנטישמיות, לרציחות ולאלימות. אוכלוסיות שלמות, שנחשפו לאלימות של הכיבוש הנאצי, הגיבו באלימות כשנוכחו דעת כי מעמדם הכלכלי והחברתי והרכוש שצברו בעקבות השואה עשוי להישמט מידיהן.
כך צמחה פרשת קיילצה, הכרוכה בעלילת דם. לעיר קיילצה חזרו אחרי המלחמה כמאתיים יהודים, ומכיוון שבתיהם היו תפוסים על-ידי מי שפלשו אליהם בעת המלחמה, הרי וועד היהודי המקומי שיכן רובם בבניין שהועמד לרשותו. ילד פולני נעלם ב-1 ביולי 1946 וחזר למשפחתו רק לאחר יומיים. אז סיפר הילד (או שכך אמרו לו לספר) שיהודים חטפו אותו וכלאו אותו ב"בניין היהודי"; הוריו התלוננו במשטרה, ובעיר פשטה שמועה שהיהודים חטפו ילד כדי להשתמש בדמו ובבניין היהודי כלואים עוד ילדים. המשטרה יצאה לערוך חיפוש, מצאה בבית כלי נשק ואסרה כמה יהודים.
לאחר מכן יצאו הדברים מכלל שליטה: המונים פשטו על הבית, התגברו על השוטרים (שחלקם שיתפו פעולה עם המתפרצים), השליכו יהודים מבעד לחלונות, רצחו אותם באכזריות והשליכו את גופותיהם לרחוב. בתחנת הרכבת נרצחו יהודים שבאו לעיר, המהומות התפשטו לאזורים סמוכים, ויהודים אף הושלכו מרכבות נוסעות. גם כוחות משטרה הותקפו, והמשטרה הייתה חסרת אונים ורצון להתעמת עם הרוצחים. בעיר נפוצו שמועות כי זו פרובוקציה של הקומוניסטים, ואילו השלטונות דיברו על קשר של הימין הקיצוני.
רק לאחר שעות ארוכות השתלטה המשטרה על המצב ועשרות הנרצחים הובאו לקבורה. השלטונות אסרו כמה חשודים שהיו מעורבים ברצח; הם הועמדו לדין ו-12 מהם נידונו למוות. פרופ' יאן גרוס מתאר אירועים אלה לפרטיהם, כולל עדויות של ניצולים המוכיחות כיצד היסטריה המונית הופכת אנשים נורמלים-לכאורה לרוצחים.
השלטונות הקומוניסטיים אומנם גינו את המעשה והעמידו לדין אחדים ממבצעיו, אך פרופ' יאן גרוס מתאר כיצד ועדת חקירה שנשלחה לקיילצה מטעם המפלגה הקומוניסטית הצביעה על כך כי "זעם ההמונים" הופנה אל היהודים משום שהיו "פרזיטים" והמליצה, כדי להימנע מאירועים דומים, שהשלטונות יעודדו הגירתם של היהודים מפולין. ברור כי המפלגה הקומוניסטית, שממילא לא הייתה אהודה בציבור (בין השאר, בגלל המספר הרב של פעילים יהודים בשורותיה), לא רצתה להיגרר למצב שבו תצטרך להגן על היהודים מפני "העם" הפולני.
מי שבלטה בשתיקתה, אם לא בעוינותה, הייתה הכנסייה הקתולית, המוסד החזק ביותר בפולין שלאחר המלחמה; אחדים מראשיה לפני המלחמה היו אנטישמים מובהקים, והכנסייה היא זו שעזרה להפיץ את הססמה של "ז'ידו-קומונה" - קרי, הקומוניסטים והיהודים חד הם, ומבקשים להשתלט על פולין. נימות אלה אפיינו עמדת הכנסייה גם עתה. ראש הכנסייה הקתולית בפולין, הקרדינל הלונד, לא פירסם גילוי דעת המגנה הפוגרום; הכנסייה המקומית בקיילצה פירסמה קול קורא "להרגעת הרוחות", בלי להתייחס לעובדה כי עשרות יהודים נרצחו.
שבוע ימים לאחר הפוגרום פירסם הקרדינל גילוי דעת במסיבה עם כתבים זרים. הקרדינל הכחיש כי למהומות בקיילצה היה אופי גזעני, ולא התייחס כלל להיבט של עלילת דם. הוא אמר, כי רבים מיהודי פולין שניצלו בשואה חייבים חייהם לפולנים נוצרים ולכמרים קתולים. לאחר מכן הוסיף ואמר: "מי שאחראי להידרדרות היחסים הם היהודים, שרבים מהם תופסים עתה משרות מובילות במוסדות המדינה ומנסים לכפות על האוכלוסייה משטר שרוב האומה אינו חפץ בו. זהו משחק מסוכן, ובמאבק פוליטי מזוין זה עשויים, לצערנו, להיספות כמה יהודים, אך מספר הפולנים שנהרגים בו הוא גדול פי כמה". סיים הלונד דבריו, בקביעה שהוא אינו אנטישמי.
הבאנו פרשת קיילצה מחדש, על-רקע הצעת חוק בפולין שנועדה להסדיר פיצויים לבעלי רכוש בפולין שהולאם בידי הקומוניסטים אחר המלחמה.טיוטת הצעת חוק זו, מעוררת חשש וכעס בקרב ארגונים ומנהיגים יהודים ברחבי העולם. החוק, המתגבש במשרד המשפטים הפולני, אמור היה להיות פתרון מקיף לאחד הנושאים הטעונים והמורכבים ביותר שעמו נדרשה פולין להתמודד אחרי מלחמת העולם השנייה: הרכוש היהודי שהנאצים בזזו בשואה ושהשלטון הקומוניסטי הלאים לאחר מכן.
- 2 -
החוק כולל סעיפים שימנעו מרוב היהודים יוצאי פולין, ובכללם ניצולי שואה ומשפחותיהם, לקבל פיצוי כלשהו על רכוש שהותירו במולדתם. החוק קובע, כי רק מי שמחזיק באזרחות פולנית בהווה יכול לתבוע פיצויים על הרכוש שהולאם ממנו בעבר, ועליו להוכיח שהיה אזרח ותושב פולין בשעה שרכושו הוחרם ממנו.
לפי טיוטת חוק זה, גם יורשים יוכלו להגיש תביעה, אך הם חייבים להיות ילדים או נכדים של הניצולים ואזרחי פולין. בהודעה של ארגון איל"ר (הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש) נכתב, כי: "מדובר בפגיעה קשה בזכויות הניצולים, משום שבעקבות השואה, פעמים רבות האחים והאחיינים הם היורשים היחידים שנותרו".
בחוק נקבע עוד, כי תקופה של שנה בלבד להגשת התביעות וכן החזר חלקי מאוד של שווי הרכוש - 20% בלבד מערכו בעת שהופקע, ללא אפשרות לקבל הרכוש עצמו. החוק צפוי להיות מאושר כשיונח על שולחן הדיונים.
פולין הינה המדינה האירופית היחידה שטרם חוקקה חוק ייעודי בנושא. הצעות חוק שהונחו על שולחן הממשלה הפולנית בשנים האחרונות הוסרה פעם אחר פעם, מטעמים פוליטיים ואידיאולוגיים ומחשש לפגיעה בכלכלה הפולנית.
היקף הרכוש הקהילתי והאישי שהותירו אחריהם היהודים שנרצחו בשואה ניצולי השואה נאמד בעשרות מיליארדי דולרים. לאחר המלחמה הלאים השלטון הקומוניסטי רכוש רב. מאז 1989, משנפל המשטר הקומוניסטי, הושבו אלפי בתים בפולין ליורשי היהודים. תביעות רכוש האלה התנהלו באופן פרטני בבתי משפט בפולין ולא כחלק ממאמץ מרוכז ולאומי להשיב רכוש יהודי רב שנגזל בפולין, כפי שהיה הדבר, במדינות אחרות. לאחרונה דווח, על פרשות שחיתות שנקשרו בפולין, בהשבת הרכוש והשתלטות של עבריינים על רכוש יהודי.
בשנה החולפת אושר בפולין חוק אחר שעניינו השבת רכוש שנגזל בוורשה. גם עליו נמתחה ביקורת, בשל קשיים שהערים על יורשים פוטנציאליים של אותו רכוש. מטרת חוק זה הייתה לבטל תביעות רכוש פרטיות שהוגשו בוורשה אחרי מלחמת העולם השנייה ותלויות ועומדות מאז. החוק הותנה בכך שבעלי הרכוש או יורשיהם "יפעילו מחדש" תביעותיהם תוך כמה חודשים. למטרה זו הוקצה זמן מוגבל שלא היה מאפשר להשלים ההליכים הנדרשים. החוק שמגבשת ממשלת פולין, אמור להיות פתרון גורף, מקיף והיסטורי לבעיית פיצוי היהודים ויורשיהם על גזל רכושם.
מצפים אנו מממשלת פולין הנוכחית, המואשמת, לא אחת, ביחס מפלה, על גבול אנטישמיות גלויה, עד פרועה, כלפי יהדות העולם, בכלל ויהדות פולין, בפרט, לגלות יחס אוהד ומבין, בעת חקיקת חוק ממשלתי לפיצוי יהודי פולין ויהודים אחרים, על גזל רכושם, 72 שנה בדיוק, לאחר ביצוע ומימוש גזל זה. במקום להגביל הגבלות על מי הזכאים לפיצוי על גזל רכושם, אולי יתמקדו מנסחי הצעת החוק הממשלתית, בפיצוי גורף לכל מי שרכושו או רכוש מורישיו נגזל - ללא כל מגבלות שהם - תוך הענקת הפיצוי, באופן משוערך, כשערך הרכוש נכון ושווה, כיום, לערעכו במועד בו נגזל הוא.
