דאעש: חמש שאלות

מדוע דאעש הובס? זוהי השאלה הכי מתבקשת. דאעש מצליח במקום שבו ישנו חלל, ולכן הוא הצליח בסוריה השסועה ממלחמת האזרחים. בעירק הוא מיתג עצמו כמגן הסונים, שחשו ניכור רב מהשלטון השיעי. לכן כאשר בוחנים את מפת עירק, ניתן לראות בבירור שפעילות דאעש בעירק הייתה במחוזות הסונים במדינה שם זכה, לפחות בהתחלה, לתמיכת התושבים. הארגון הצליח להשיג נשק רב במיוחד. באופן אירוני, הארגון השתמש בנשק רוסי וגם בנשק אמריקני. את הנשק הרוסי השיג משלל בסוריה, ואת הנשק האמריקני - משלל בעירק. הכיבושים הרבים היו גם מקור ההכנסה של הארגון. בשטחים שנכבשו דאעש הטיל מיסים, סחר בעתיקות ובבני אדם ומעל הכל - הבריח נפט דרך טורקיה שהגיע למקומות רבים בעולם. אנשים מרחבי העולם נחשפו לאידיאולוגיה של הארגון ופעילותו והחליטו שהם עוברים, לעיתים עם משפחותיהם, כדי להילחם לצד דאעש. בסופו של דבר, התשובה לשאלה היא פשוטה. תנועות מהפכניות מצליחות כאשר יש להן את גורם ההפתעה, כפי שהיה לדאעש בהתחלה. אולם הן מתקשות להתרחב או לשרוד, ברגע שמדינות חזקות יותר מודעות לסכנה מצידן ופועלות נגדן. בנוסף, האידיאולוגיה הקיצונית של דאעש והטקטיקות הקיצוניות שלו הביאו לניכור ודחייה, כמו גם פעילותו נגד מוסלמים אחרים אותם החשיב ככופרים. קשה לחשוב על משהו שיביא לפעילות משותפת של ארה"ב, רוסיה, עירק, משטר אסד, אירן, סעודיה, האיחוד האירופי, ירדן והכורדים, אך דאעש הצליח בדיוק לעשות זאת. פעילותו הברוטלית הביאה לאיחוד כל הכוחות הללו נגדו, ואז לא היה לו שום סיכוי. בסופו של דבר, הפעילות נגד דאעש הצליחה מאחר שארה"ב נתנה לכוחות בשטח להוביל את הלחימה, ולא ניסתה לעשות זאת בעצמה. לפעילות האווירית של ארה"ב היה חלק חשוב בנושא, וכך גם להדרכה של הכוחות האמריקנים בשטח. הכוחות בשטח הם אלו שהיו חייבים לבצע את העבודה, משום שהדבר נגע לעתידם והם אכן הצליחו.

נראה, כי המאבק נגד דאעש הוא אכן הצלחה של מדיניות החוץ של ארה"ב, בדגש על הפן הצבאי. אם הולכים אחורה בזמן ניתן להגיד, כי הפלישה האמריקנית לעירק בשנת 2003, היא שהביאה לצמיחת הארגון. טענה זו יש בה מן האמת, אך תמיד ניתן ללכת אחורה ולהגיד שאלמלא א' לא היה מתרחש ב' וכן הלאה. דאעש לא יכול היה להשתוות לעוצמה הצבאית של ארה"ב, וכפי שצוין פעילותו הברוטלית איגדה שחקנים רבים נגדו. זה היה קרב שארה"ב לא הייתה יכולה להפסיד בו. התנאים להבסת דאעש היו ייחודים למקרה הנוכחי, ולא ניתן יהיה להשתמש בהם במידת הצורך בעתיד. למרות ההצלחה נגד דאעש, המאבק לא נגמר. כעת עולות שוב שאלות גורלם של הכורדים, עתידו של משטר אסד, תפקידן של טורקיה ואירן והאפשרות של הקמת ארגוני טרור חדשים. ההצלחה הזאת לא מאפשרת מנוחה על זרי הדפנה, והיא מחייבת חשיבה רחבה יותר לעתיד.

לדונלד טראמפ מגיע קרדיט, אבל הרבה פחות ממה שהוא חושב. טראמפ מתח ביקורת רבה על המדיניות של הנשיא ברק אובמה נגד דאעש, והבטיח שדאעש ייעלם במהירות אם הוא ייבחר. למרות ששחרור מוסול בעירק וא-רקה בסוריה, ערי הבירה של דאעש, בוצע תחת כהונתו של טראמפ, תכנון המדיניות ויישומה נעשו בכהונתו של אובמה. לזכותו של טראמפ ייאמר שהוא נתן למפקדים הצבאיים יד חופשית, אך הוא לא העביר משאבים משמעותיים או שינה יותר מדי את האסטרטגיה של ממשל אובמה. בשורה התחתונה, מגיע לו קרדיט על שהמשיך לדבוק באסטרטגיה שירש.

המשמעות של נפילת א-רקה למאבק הכולל בטרור עדיין לא ידועה. ההצלחה של דאעש הייתה קלף חשוב באידיאולוגיה של הארגון. הצלחתו הוכיחה בעיניו את צדקת דרכו. הדבר הביא לתמיכה ולהגעתם של לוחמים זרים רבים. אם דאעש היה ממשיך להצליח, הארגון היה הולך ונעשה קיצוני יותר. ניתן להעריך, כי אם היה מתמתן עם הזמן, דאעש היה מאבד תומכים שהיו פורשים ומקימים ארגון קיצוני עוד יותר. תבוסת דאעש לא מבטלת את האיום שמציב הארגון. לאחרונה נכתב בניו-יורק טיימס, כי דאעש כיום עדיין הרבה יותר חזק ממה שהיה לאחר יציאת ארה"ב מעירק. כעת ניתן לשאול, אם הצלחות הארגון הגבירו את התמיכה בו, האם תבוסותיו יביאו לירידה בתמיכה או שדווקא יגבירו את הרצון לבצע פיגועי נקם באירופה. הבעיה המרכזית במזרח התיכון היא העדר מוסדות פוליטיים יעילים, דבר המתבטא בהתדרדרות לאלימות במדינות השונות ובמעורבות המערב בדגש על ארה"ב. כל עוד מוסדות פוליטיים יעילים לא יוקמו, החשש מהתדרדרות לאלימות והופעת ארגונים קיצוניים לא תיעלם גם היא. מי שיכול לתקן את הנושא איננה ארה"ב, אלא רק תושבי המדינות השונות.

את השאלה הזאת ניתן לחלק לשלושה תתי-נושאים: גורל הלוחמים הזרים, עתיד הכוחות האמריקנים באזור והאידיאולוגיה של הארגון. לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, הגיעו למדינה לוחמים רבים מרחבי העולם כדי להילחם נגד בריה"מ. עם נסיגת בריה"מ, חלק מאותם לוחמים חזרו הביתה, וחלק חיפשו מוקדי סכסוך אחרים כדי להמשיך ולהילחם. דבר דומה יכול לקרות גם בדאעש. עשרות אלפי לוחמים זרים הגיעו מרחבי העולם כדי לסייע לארגון. כעת, כאשר הארגון נמצא במסלול לתבוסה סופית, עולה השאלה מה יהיה גורלם של הלוחמים הזרים שהגיעו לסוריה ועירק. חלקם כבר מצאו את מותם בשדות הקרב, חלק מהם התפכחו מרעיון המדינה האיסלאמית ואחרים עדיין תומכים בדאעש. אלו שעדיין תומכים בדאעש, ינסו לחזור לארצות מוצאם ולבצע שם פיגועים, כפי שאכן כבר קרה. הנושא השני הוא עתיד הכוחות האמריקנים. ארה"ב הגדירה את פעילותה באזור כמלחמה נגד דאעש. לכן ארה"ב לא פועלת נגד ארגוני טרור אחרים או נגד משטר אסד. ישנן שתי אפשרויות ברורות: השארת הכוחות או הסגתם. השארת הכוחות האמריקנים לא רק הופכת אותם למטרה, אלא גם מהווה סיכון פוליטי עבור טראמפ. במהלך הקמפיין שלו הצהיר טראמפ על מדיניות "אמריקה תחילה", שבה ארה"ב תדאג קודם לעצמה במקום להיגרר למלחמות זרות. השארת הכוחות תהיה יציאה נגד מדיניות זו. יציאת הכוחות תפתח פתח לפרוץ עימותים עדתיים, כפי שהיה לאחר הנסיגה מעירק בשנת 2011. הסגת הכוחות הביאה להתעמרות ממשלת עירק השיעית באזרחים הסונים שהייתה אחד הגורמים לעליית דאעש. הנקודה השלישית היא האידיאולוגיה של הארגון. השאיפה של דאעש הייתה להקים ח'ליפות איסלאמית בעולם כולו. השלב הראשון היה להקים ולבסס ח'ליפות זו בעירק ובסוריה. כעת הארגון מפסיד את הח'ליפות שלו. בצורה כזו, דאעש ישתנה ממקום שבאים אליו כדי להילחם, לרעיון שנלחמים עבורו. זהו רעיון שמאמיניו מוכנים להרוג ולהיהרג בשבילו. בפיגועים רבים שבוצעו במדינות המערב ויוחסו לדאעש, לא תמיד למחבל היה קשר ישיר לארגון. לעיתים מדובר באדם שהושפע דרך האינטרנט מהאידיאולוגיה של הארגון. כך למשל היה בפיגוע הירי בסן ברנרדינו בדצמבר 2015 ובפיגוע הירי באורלנדו ביוני 2016. בשני המקרים דאעש נטל אחריות, אך לא נמצא קשר בין המחבלים לבין דאעש. המחבלים לא יצרו קשר ישיר עם דאעש, אלא הושפעו מהאידיאולוגיה שלו דרך האינטרנט. דאעש מבין את כוחן של התעמולה והתקשורת והוא משתמש בהן בהתאם. התעמולה של דאעש יכולה להוביל לכך שאדם שכבר החזיק בתפיסות עולם דומות, יקום ולעשות מעשה. כאשר דאעש יפסיק להתקיים בצורתו הפיזית בעירק ובסוריה, הצורה המחשבתית והרעיונית תמשיך להתקיים. ובלתי אפשרי להרוג רעיון.