"ארמונות בחול"

מהחושך נשקף ניצן האור

המשוררת מנתבת כתיבתה בים של חשיבה חיובית שאינה אחרת מאשר חלימה גרידא. היא מנסה לעקור מהשורש את כל הנגזר מהרוע הקר ומחשכת האופל. ובמקומם, לשתול את הטוב והאורה שהשפעתן החיובית חמה ומיטיבה לכל. ואולם אין בידה כל עצה או דרך לשנות את פני המציאות הקשה החתרנית והלוחמנית שאין פניה מופנות לסובלנות ולדרכי שלום ונועם. על-כן היא רושמת בחוסר מוצא את שירה 'בין אור וצל' ( ע' 65): ..."אָנוּ עֲדַיִן כָּאן/עַל כַּדוּר בְּדֹלַח/מִתְגַּלְגֵּל/ בֵּין אוֹר וָצֵל/ שָׁטִים בַּחֲלוֹם./מַקְשִׁיבִים/לְקוֹלוֹת הָרַחַשׁ/הַמְּקַנְּנִים בָּנוּ.//וְאָנוּ כָּאן צְפוּפִים/בְּתוֹךְ אֲדָמָה/ עֲצוּרָה./מַחֲזִיקִים בִּרְצוּעוֹת הָרֶגֶשׁ/הַנְטוּעוֹת בָּנוּ/זֶה דּוֹרוֹת./וּמִי יִרְאֶה בֵּין הַשׁוּרוֹת?//אֵיךְ נַשְׁלִיךְ מֵעָלֵינוּ/אֶת הָאַהֲבָה הַזֹאת". למרות נימות התוכחה המשתמעות בתחילת דבריה, המשוררת אינה מתעלמת מנושא 'הרגש והאהבה' המסכמים את האנושיות. אל נקודת תצפית זאת, מתווסף מוטיב 'התקווה' המסרבת לחדול.

בין ציפייה לאשלייה

מוטיב 'התקווה' (שהיא מעט אשליה והרבה ציפייה), הוא מסממני ההיכר המאפיינים את מכלול יצירותיה של המשוררת בקובץ זה. הנה בשיר "הבית ההוא" (ע' 85) רושמת המשוררת: ..."שָׁמַעְתִּי קִירוֹת גּוֹנְחִים,/תִּקְרָה זוֹעֶקֶת/קוֹלֶפֶת אַשְׁלָיוֹת מִצִּפִּיּוֹתַי,//נַסְתִּי אֶל תּוֹכִי/בִּכְאֵב.

בין תקווה לאכזבה

יש לקחת בחשבון כי למרות המחדלים והרצון הנכסף להגשמת החלומות יודעת המשוררת היטב כי במילה 'תקווה', טמונה לא פעם גם 'אכזבה'. ראה השיר: "אזוקים" (ע' 49): ... "כְּבוּלִים בְּרוֹכְסָנֵי/הַשִּׂנְאָה/לְלֹא מוֹצָא.// כְּרוּכִים בְּלֶהָבוֹת,/שְׁזוּרִים בְּתִקְווֹת/דְּהוּיוֹת". אך למרות ידיעת 'האכזבה' - שהיא ודאית ומוחלטת. הרי במילה: 'תקווה' אין נחרצות, והיא יכולה להיהפך לקסם.

ההסתפקות במועט

בשיר הבא "חצי הכוס" (ע' 77), נשוב וניגע מחדש בנקודת ההתחלה (שהזכרתי בתחילת מאמרי), בנושא ה'חלימה'. ראה פסוק: ..."מְחוֹזוֹת הַמָּחָר/כְּמוּסֵי הַהַבְטָחוֹת/ בָּהֶם אָרִיתִי/נַעֲרוּתִי/שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּמַפָּץ,//אָסַפְתִּי שְׁבָרַי/ הִנַּחְתִּי חֲלוֹמוֹת/ עַל דַּף,/לְעֵת עֶרֶב/רָוִיתִי מִמַּחֲצִית/ כּוֹסִי לִרְוָיָה". נראה שבתחום 'החלימה', אין הרבה ציפיות. וחצי ציפייה שמתממשת, טובה על פני, לא כלום.

החלימה

בהמשך, נפגוש בשיר: "עד יגה האור" (ע' 180) (כל השיר): ..."שָׁם נִפְגַּשְׁנוּ/וְהַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת/וְהָיוּ רוּחות./וְהָיוּ אֲבִיבִים,/וְהָיוּ זְגוּגִיּוֹת/חוֹצוֹת בֵּין הַשִּׁיטִין./וּבָאנוּ בֵּינוֹת/לְבָרִיקָדוֹת וְלַהֲבוֹת/הַיָּמִים./וְהָיוּ חֲלוֹמוֹתֵינוּ כְּתוּבִים/עַל מַצַּע הַתִּקְוָה/עַד יִגַּהּ הָאוֹר". וביצירה מסכמת בנושא ה'החלימה' נראה את המשוררת רחל סיידוף-מזרחי המוליכה אותנו אל עולם פלאי בו התחולל הנס ועם שלם שכמעט נכחד, שרד את התופת והרוע כנגד כל הסיכויים. "על זנב החלום" (ע' 170) (כל השיר): ..."זֶה הָיָה גָּדוֹל/מֵהַיָּמִים,/גָּדוֹל מֵהַחַיִּים./זֶה הָיָה גָּדוֹל/ מֵהַשְּׁתִיקוֹת./גָּדוֹל מֵאִתָּנוּ./זוֹ הָיְתָה הַתְּקוּפָה/בָּהּ נִשְׁבְּרוּ/ הַמֶּרְחַקִּים/הִתְקָרְבוּ הַהֲבָנוֹת,/וְגַלֵּי אָדָם רָכְבוּ/עַל זְנַב חֲלוֹם,/זֶה הָיָה הַנֵּס".

חוסר הוודאות

המשוררת סיידוף-מזרחי דנה שתי וערב בסוגיות הנוצרות ביחסו של הפרט אל גורמי הנגטיב והפוזיטיב בחייו, אשר יוצרים בוקה ומבוקה של גאות ושפל, שהשפעתן עצומת ממדים. "שערים" (ע' 82): ..." הַתְּהוֹם עֲדַיִן פְּעוּרָה/דְּלָתוֹת נְעוּלוֹת כְּחוֹמָה/שַׁעַר וְעוֹד שַׁעַר וְעוֹד//שִׁירַת צְרָצָרִים/מִתְנַגֶּנֶת עַל קִצּוֹ/שֶׁל סְתָו.//וַאֲנִי שׁוֹכֶבֶת/עַל קְצֵה קַרְחוֹן אֵי שָׁם,/ עֵינַי נְעוּצוֹת בָּרְקִיעִים/בְּהַמְתָּנָה לְהִבְהוּבֵי/הָאוֹרוֹת הַיְּרֻקִּים/הַמְּרַקְּדִים מֵעַל הַקְּטָבִים/וְהַנֶּעֱלָם עֲדַיִן כָּאן". הקורא תוהה על מהותו של 'הנעלם', אשר המשוררת מצביעה עליו כעל גורם מעכב את מימוש ציפיותיה. 'הנעלם' אינו אחר מאשר 'חוסר הוודאות' בו היא נתונה בכל הזמנים: עבר. הווה. עתיד.

נגיעות האור

לאחר כל הנסתר והחולף מגיעה השמש לזרוח לחדש וללטף את נגיעות ההווה. "עטוף במים רבים" (ע' 44): ..."תֻּפֵּי לִבְּךָ בָּאִים בִּי/נִשְׁבָּרִים בִּי/דּוֹהֲרִים כְּסוּסִים אֵלֵי קְרָב,/קוֹלוֹת עֲמוּמִים/ שׁוֹטְפִים רִיסֵי עֵינֶיךָ/כִּנְגִינַת פַּעֲמוֹנִים מִתְנַיַּחַת/עַל עִנְבְּלֵי אָזְנַי,/עַד בֹּא הָאוֹר הַגָּנוּז/לְהַצְמִיד שְׂפָתַיִם/לִלְחָיַיִם וְרֻדּוֹת".

הפריחה המחודשת

אהבתי את השירים ואת מה שהם שידרו בין השיטין, בין הנגיעות הדקות. ניתן היה לחוש בקריאת היצירות, את זרימת התקווה שהשתקפה בפניו של 'תינוק העתיד'. הכל היה זורם ואמין ומתגעגע לקראת הימים הבאים. כמו בשיר "הגשם הנכסף" (ע' 75): ..." הִתְעוֹרַרְתִּי לְקוֹל/טִפְטוּף הַגֶּשֶׁם הַנִּכְסָף/עַל גַּג בֵּיתִי// עֲנָנִים הִתְעַבּוּ/וְהִמְטִירוּ בְּעֹז/ מַיִם רַבִּים/אֲשֶׁר הָפְכוּ/לקַשְׂקַשֵּׂי שְׁלָגִים,/אֲשֶׁר הָפְכוּ/ לְמַיִם זוֹרְמִים,/אֲשֶׁר הָפְכוּ/ לְשִׁטְפוֹנוֹת בַּנְּחָלִים/וּלְאֲשָׁדִים גּוֹעֲשִׁים/שָׂדוֹת לִבְלְבוּ וּפָרְחוּ".