ליל הבדולח, בעצם לילות הבדולח, ב-10-9 בנובמבר 1938 הוא על-פי שיפוטי האפל ביותר בלילות גרמניה הנאצית, שהיו כולם האפלים ביותר. זה הלילה בו שיסתה ההנהגה של הרייך השלישי את האוכלוסייה בגרמניה ובאוסטריה ובדנציג ביהודים, והצליפה בה להרוג ולהשמיד, ונענתה. מיד. יותר משאפילו היא העלתה על הדעת.
ההמון השתחרר מן השנאות הקמאיות הנושנות הצבורות תחת עורה הדק של נאורות ותרבות בפרץ חסר מעצורים של אלימות זועמת ומטורפת, והשתולל באקסטזה שטנית ברחובות ובכיכרות. היו פלוגות של האס.אה, היו מעצרים של למעלה משלושים אלף יהודים ואלה בוצעו על-ידי כוחות שיטור של המדינה. אבל כל אלה היו משולים כאין אל מול אנשים ונשים שניפצו כל מה שיהודים היו צריכים לו בארץ ושרפו כל בתי הכנסת בהם היהודי עשה מסילות לשמים, וחיללו בתי קברות, ורצחו לעיניהם של שוטרים ששמרו על הסדר של הרציחה ועל התקינות של הפוגרום, ועל גובה הלהבה של השיגעון הקולקטיבי. זה לא היה הוורמאכט. לא הגסטפו. לא האס.אס, לא המדים הירוקים והשחורים והחומים. זה היה הרחוב במלבושיו של יום יום. זה היה משהו שהתפוצץ מבפנים, שהיה מוכן כמורסת שנאה מזוהמת, מוגלתית, שלא הייתה צריכה אלא אות - כדי להתפוצץ.
זה היה לילה בו הוכח לשמצה כי אפשר לסמוך על כיכר מוסתת שתעשה בחמדה שפטים באחר, בכל אחר, באותו לילה באחר האולטימטיבי, היהודי. יותר מאלף בתי כנסת, קרוב לשמונת אלפים חנויות ועסקים, מצבות, מועדונים, וחדרי כיתות. בתשעים ואחד יהודים נעשה לינץ. הלעג השלטוני שקרא ללילה האפל הזה ליל בדולח על שם הזכוכיות המנופצות בהן השתקפו הלהבות מבתי המדרשות והתפילה - חגג בציניות את התשוקה של הגרמני המשוחרר לכלות את זעמו הפרימיטיבי ביהודי הנצחי. בעבורו זה היה לילה נוצץ.
הנוראות שבאו אחר כך הם בשיעור שכאילו מגמד את הטירוף של התשעה והעשרה בנובמבר. אבל ליל הבדולח היה הלילה של הרחוב ששוסה במשך שנים ארוכות באויבו המדומיין. אחרי ההתפרצות היה צריך לרסן אותו ולהזין אותו. הטילו קנסות על הקורבנות. השרופים שילמו הון עתק לשורפים, הקורבנות הוגלו לדכאו ולבוכנוואלד ולזכזנהאוזן. המשטר ידע להראות להמונים מי אשם על שהוא נרצח. זה הרגיע. ההמון חזר לשיר את 'דויטשלנד אובר אללס' והניח לשלטונות לבצע את המוטל עליהם. הלילה הזה, מילא אותו גאווה גדולה וסיפוק. כמו אחרי אורגיה חד-פעמית המפרנסת פורקן בעוצמה בלתי נשכחת, והאלוהים אפילו לא התערב...
