המרתון בביירות הוא סמל קלישאתי של חוסן לאומי, כותבת אן ברנרד – המשתתפת בו מזה מספר שנים – בניו-יורק טיימס. ביירות מלאה בניגודים, כאשר סימני המלחמה והטראומה נמצאים לצד הנורמליות. המרתון נועד לקרוא תיגר על המחלוקות והאלימות, ולפעמים יכול להיות בעל פן מחאתי רב מדי. השנה (12.11.17) הוא עמד בסימן התפטרותו/הדחתו של ראש הממשלה, סעד אל-חרירי.
בתחילת המרוץ ניתן לראות בלונים ודגלי לבנון, אנשים ממגוון הדתות והתנועות הפוליטיות. תחושת הקהילתיות חזקה מאוד. יש קלישאות נכונות. קיום מרתון במקום שרבים עדיין רואים בו מקום מסוכן, הוא אקט של תקווה – סבורה ברנרד. בנקודת ההתחלה המזניק צועק בערבית, אנגלית וצרפתית, כי המרוץ הוא למען השלום, האחדות ולבנון. המרוץ עצמו יכול להפוך לסיור בבעיותיה של לבנון, כאשר גם במסלול של קילומטר ניתן להגיע לאזורים שנפגעו קשות ממלחמת האזרחים במדינה.
המרוץ מסתיים בקברו של ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, שנרצח כאשר מכונית תופת התפוצצה ליד השיירה שלו. כיום חצי מהמדינה מאשימה את חיזבאללה בהתנקשות. סימן האחדות של המרתון הנוכחי היה הקריאה להחזרתו של סעד חרירי ללבנון. המרתון נערך יותר משבוע לאחר התפטרותו של חרירי, והוא עדיין בסעודיה. נדמה, כי הוא שבוי של מארחיו הסעודים, וכלי שרת בניסיון הסעודי לבודד את יריבתם אירן ושלוחתה חיזבאללה.
כאשר הפוליטיקאים בלבנון הכריזו על המרתון כעצרת להחזרתו של חרירי, ניתן היה לצפות לחוסר סבלנות ואמפתיה. המרתון נודע כיום שבו שמים את הפוליטיקה בצד, אך כאשר נערים הגישו לרצים כובעים עם המשפט "תחזירו לנו את ראש הממשלה שלנו", רצים רבים חבשו אותם. על שלט חוצות הופיעה תמונתו של חרירי מהמרתון של שנה שעברה, ורצים רבים הצטלמו עם שלט זה, עליו הופיע התיוג "כולנו סעד".
אנשים לא שכחו שחרירי ניהל ממשלה חלשה ולא הצליח לזכות בהישגים על-ידי ויתורים לחיזבאללה. אנשים גם לא שכחו את ההנחה הרווחת לפיה חרירי ואנשיו מחזקים את היריבות העדתית בלבנון, כדי לשמור על הכוח בידיהם. אבל אזרחי המדינה שמו את זכר ההתערבות הזרה בלבנון בצד, והתלכדו סביב האמונה שמדינה אחרת חטפה את ראש הממשלה שלהם. כפי שהועלה לרשת החברתית, לבנון עייפה מהשפעת כוחות חיצוניים. ההתפטרות ומצבו של חרירי הפכו מרגע משפיל לרגע של גאווה.
משרד התיירות ניצל את הרגע ופרסם תיוג "תחיה, תאהב, לבנון". משתמשי המדיה החברתית מיהרו לאמץ לחיקם את התיוג והשתמשו בו כדי להגיב על חופי המדינה (שלא חפים מריח של ביוב), מדרונות הסקי (שמלאים באשפה), תעשיית היין (והחשיש), מסעדותיה היקרות (והזולות) וכן גם יערות עצי הלבנון (או לפחות מה שנשאר מהם) שמתוארכים לימי שלמה המלך ומוזכרים בשיר השירים. בתיוג הזה השתמשו כדי לתאר את החוסן והגיוון במדינה, לנוכח המאמצים מבית ומחוץ לפגוע בה. כמו-כן, השתמשו בו כדי להביא אנקדוטות על מעשי שחיתות מזעריים ואיטיות האינטרנט.
גם התיוג "כולנו סעד" אינו באמת מעורר אחדות פוליטית. גם בקרב הסונים, סעד חרירי לא משתווה לכריזמה ולאפקטיביות של אביו. ועדיין, עד כמה שמצבו הנוכחי של סעד חרירי נראה בעיני רבים כפתטי, הדבר לא מנע ממנו להפוך לסמל של הריבונות הלבנונית. גם בדיחות רבות שהומצאו לנוכח מצבו, לא שינו דבר זה.
היו שתיארו את המרתון הנוכחי כהתרסה נגד הכוחות הפועלים נגד לבנון. היו שראו אותו על דרך החיוב ואמרו שהוא מסמל את חוסנה של לבנון ואזרחיה. מסלול המרתון חצה את מקום ההתנקשות ברפיק חרירי, מסעדות שונות וגם את מקום מושבה של שגרירות ארה"ב בביירות לפני הפיגוע בשנת 1982.
המסלול חצה מספר אתרי טבח ממלחמת האזרחים, מחנות פליטים ושכונות תוססות. הראשון שחצה את קו הסיום סיים את המרתון בזמן שיא, וגם בפעם הראשונה אדם עיוור סיים את המרתון. השתתפו בו 47,000 בני אדם, עוד שיא של ביירות.
