הכל התחיל בכך שהתעוררנו בבוקרו של ה-11 ביולי והתבשרנו באמצעות כלי התקשורת שאבי גבאי נבחר להוביל את המדינה. אומנם בינתיים מדובר רק במחנה הציוני, אבל - יש תקווה! תקווה חדשה! תקווה צעירה! תקווה מזרחית שעמה תזדהה גם תקווה משדרות! תקווה...
והיה גם מי שהוסיף ואמר שכשהוא מסתכל על התמונה של המנהיג הזה ובנו, ועל התמונה של המנהיג ההוא ובנו, ברור לו במי יבחר, והמבין יבין... ואם אתה עדיין מתווכח סימן שאינך משתייך למחנה הציוני, ושאתה איש דל דעת ומצורע. חה!
ובכן, לאור המהפך שהתחולל, ומכיוון ששמי תקווה ואני גרה בשדרות, והגם שאני ימנית ומסורתית, מיד חישבתי דרכי שמאלה - אל המועמד הראוי, בלי בנו בינתיים. ובכן, בעוד אני מתמוגגת מהמועמד שלנו, המזרחי, הצעיר והנמרץ שכבש בסערה את היבשת, קפץ אבי ואמר לתקשורת שהוא אוכל כשר אבל לא רק...
מה זה "לא רק"?, תמהתי, שמעתי נכון? איפה המסורת? היהדות? על כך מיד החרה החזיק אחרי גבאי, שכאילו שמע את תמיהתי וצעק מעל הבימות: "השמאל שכח מה זה להיות יהודי"!
אבן נגולה מעליי וברכתי את האיש בלבבי, זאת עד שיצא אבי אל העיתונות. תפס אותה בגרון ושאג לעברה: "הדתה? זו אחת התופעות החמורות ביותר בחברה הישראלית. אם אבחר - אלחם נגדה"!
עמדתי בצומת הבחירה לא יודעת את נפשי, ועל כן גבאי, שראה מלמעלה את מבוכתי, התרכך ויצא מיד בהצהרה שאין לו בעיה שהבן שלו ושלי ילמדו בבית הספר גמרא. די, אמרתי, וביקשתי ממנו שיתן את עיקרי המתווה המדיני שלו. אבי נענה לאתגר ובביטחון גמור אמר שהוא מחויב להסכם על בסיס פתרון שתי המדינות.
אך מיד הוסיף ואמר גבאי: "אבל לא בטוח שיש פרטנר בצד השני". ובעוד אני תוהה לאן פונה מפלגת העבודה, הבין אבי שטעה ומיד יצא בהצהרה כדלקמן: "אפסיק את כל הבנייה מחוץ לגושים".
זו הייתה הנקודה שבה החלטתי להפסיק תמיכתי במחנה הבילבולי, ובעוד אני תוהה מדוע נטושה מלחמה בין אבי לגבאי, יצא נשוא תהיותיי לתקשורת ובפיו כדלקמן: "כשאני צריך להחליט בין דעות לניצחון בבחירות, אבחר לנצח בבחירות". הבנתי.
