לא מזמן, ביקרתי במלון בים המלח. הכותרת הייתה - הפתעה למרתי שתחיה, אבל נראה לי שהפתעות היו לשנינו. הדיל הבטיח לי "בילוי בכל מתקני המלון, כולל ביקור בבריכת הגופרית (לא נשמע מפתה במיוחד), ספא (שזה אומר חדר סאונה יבשה וקרה), ובעיקר שקט (יחד עם עוד כמה מאוד גרמנים מזדקנים, עם בעיות עור שיעברו אליך בתום הטיפול)".
ואז הסתבר שהקופון שרכשתי, לא תקף ביום שבו בחרתי. זה היה יום שלישי, וכמדומני הבעיה הייתה שיום שלישי יוצא מיד אחרי יום שני, שזה אומר שאי-אפשר לממש את הקופון במצב כזה. ולכן הייתי צריך להוסיף סכום סמלי בגובה הקופון עצמו, והוביל את המסקנה המתבקשת - זה היה יותר זול לקנות את יום הכיף בלי קופון.
הדרך לים המלח מובילה אותי דרך המון שלטים של "זהירות בולענים". מה אני אמור לעשות עם המידע הזה? האם זה שאני הולך לפגוש בולען אמורה לשדרג אצלי את מצב הרוח? ואיך אני אמור להיזהר מבולען? לקפוץ מעליו? לעצור את האוטו על קצה הבולען שהופיע ולעקוף בזהירות מסביב? כמו אותו שלט שמזהיר אותי מפני "אבנים מתדרדרות" או "זהירות יעלים/גמלים בדרך". רק שישימו את השלט בגודל המתאים, שנוכל לראות אותו גם בלילה. שישתדלו לקשור את הגמל לשלט, ואז פתרנו את כל הבעיות.
מה יש בים המלח שהכל כל כך יקר שם? למה בכל פעם שאני חושב לנסוע לחופשה משפחתית קרובה לבית, בים המלח, אני מגלה שעדיף לי לנסוע לחופשה משפחתית של חודש באזור טורקיה. זה יוצא לי יותר זול, כולל חמישים קילו תיק של אוכל וטבח ממוצא אסיאתי ארוז. בכל זאת אני דתי.
הגעתי למלון, והנה אני מגלה שמתקני המלון, שחשבתי שזה מגלשות מים ומתקנים מתנפחים, זה בעצם אותה בריכת גופרית ביחד עם חדר הסאונה, כלומר הספא. בתמונות זה נראה מפתה. אנשים רגועים עם מגבת על הראש. בפועל מדובר באנשים עצבניים עם מגבת סביב המותניים וכפכפי גומי ישנים.
חדר סאונה חמה, זה חדר עשוי מקרשי עץ ומלא בתנורי ספירלה ישנים, שהם גורם השריפה המרכזי בכל חורף, המבטיחים לי חום והזעה. בעצם בדיוק מה שקורה למי שנמצא סתם ככה מחוץ למלון בים המלח.
חדר הסאונה הקרה, זה אותו דבר כמו החמה רק בלי התנורים. ואם צריך אדים, אז שמים כוס מים ליד התנור. ככה או ככה, חום אני לא אוהב, ואני לא צריך להגיע עד לים המלח כדי לגלות את זה. האזהרות המופיעות בכניסה לבריכת הגופרית נראים לי כמו מסמך משפטי שיפתור את הנהלת המלון מכל תביעה אפשרית. מבלי לפגוע בזכויות.
גם בריכת הגופרית, אחרי שהמיסה כמה אצבעות, גילתה לי שחסרים כמה אריחים בבריכה כי הם כנראה נמסו. אדם שיש לו הפרעות כמוני, נכנס מיד לתסריטי אימה על האריחים החסרים. מה יש שמה, ומה ניכנס לשם? כמו אותה תחושה שיש לי כשאני מגיע לאמבטיה במלון ומגלה אריחים חסרים. למה החדרניות לא מדווחות על זה כמפגע תברואתי?
בפעם המי יודע כמה, אני מגיע לאילת לחופשה. הפעם זה רק אני, בלי משפחתי. כלומר, בנותיי הקטנות. מה שמבטיח לי חופשה בלי עצירות בדרך, כי מישהי רוצה פיפי או לחלופין, להקיא לי על הריפודים של האוטו. זה גם במימון של ועד העובדים שלי, שהחליט לעשות גם כמה דברים טובים בכסף שלי, והפעם לטובתי.
ובשונה מפעמים קודמות, המלון הוא במה שמוגדר "הכל כלול". במדרג האירוח בבתי מלון, אירוח "ללא ארוחות", שמורה לאלו שרוצים לחסוך ומבטיחים לעצמם רק להגיע לישון במלון. "ארוחת בוקר בלבד", שמורה לתיירים אמריקנים ואירופיים, שמופתעים לגלות שאצלנו אוכלים והמון, ועסוקים בעיקר בלצלם את מגשי הסלטים והקינוחים. "חצי פנסיון" מיועד לזוגות של "מעל ארבעים", הרואים את עצמם מבלים במהלך היום, ורק חוזרים לארוחת ערב. בפועל, מיד אחרי ארוחת הבוקר הם יתחילו לחפש איך בדיוק אפשר להיכנס לחדר האוכל בצהריים על חשבון המלון, ובמקרה הכי גרוע הם גם יכינו לעצמם סנדוויצ'ים של ביצה קשה ואבוקדו, ממש כמו בארומה - על חשבון המלון, ויאכלו אותם בשולחנות של ארומה בקניון מול הים.
"הפנסיון המלא", ממלא את תפקידו בעיקר למשפחות דתיות שרוצות לאכול טוב בשבת, וחוששות שארוחת בוקר בלבד בשבת לא תספיק להם, בעיקר כשמדובר בימות הקיץ הארוכים.
ולכן מהחשש לשאלה הכל כך צפויה "אימא אני רעב, מה יש לאכול?", שזו שאלה שנשאלת גם בבית, אבל אין אנשים זרים שיכולים לשמוע אותה. ההורים המודאגים יעדיפו להתמודד מול שניצלים קרים וסלטים מיום שישי בערב, ובתלונות הדדיות ל-מה יש לנו לעשות במלון בשבת? ורק לא המבט העצוב הזה של הילדים שהקטשופ הוא מזונם העיקרי. האחרון במדרג המלונות, הוא מה שנקרא "הכל כלול", ששמורים לבעלי לב חזק. אנשים שיכולים לאכול בשר פעמים ביום ולא לסיים בבית חולים יוספטל אילת, שהוא לא בדיוק בית חולים שמישהו היה רוצה להגיע אליו, בטח לא בשביל צנתר בלבלב.
