"פייק ניוז" בחזקת תקשורת

כלל ראשון: מינוף כל אירוע, ללא קשר לעובדות, לממדים המרביים על-ידי האדרתו באמצעי התקשורת לסוגיהם. כלל שני: האדרה באמצעות התקשורת מושגת על-ידי: חזרה תכופה על הידיעה. צילום האירוע ממספר רב של זוויות, שהפרספקטיבה המשותפת והחוזרת העולה מהן, משרה בתודעת הצופה אפקט של מרחב גדול בהרבה מהמרחב האמיתי המוצג בתמונה. חזרות מרובות מעצימות אפקטים אלה. כלל שלישי: "העצמה מספרית סוג 1". ציטוט מעוות של פרסומי המשטרה לגבי מספר המשתתפים באירוע, כאשר המשטרה מפרסמת מידע או הערכה מוגזמת וחלקית של כתבי הרשתות, שאין לה אימות או בקרה ממקורות אחרים. כך, למשל, כאשר דווח שבהפגנות הנ"ל השתתפו עשרות אלפים, דואגים לא לפרט בכמה עשרות מדובר, אולם חוזרים במלל על ההערכה, באינטונציה שתעצים בתודעת השומע את המספר. באופן זה, אם השתתפו כ-20 עד 30 אלף איש, אתה מעצים את האפקט לכדי 70 עד 80 אלף איש; בשני המקרים מדובר "בעשרות אלפים...". כלל רביעי: העצמה מספרית "סוג 2". אין זה סוד שמארגני הפגנות מוצ"ש של השבועיים האחרונים, תחת הכותרת: "הלאה השחיתות", הם אותם חוגים שארגנו את ההפגנות שבקשו ללחוץ על מפכ"ל המשטרה והיועץ המשפטי לזרז את חקירות רה"מ. לא צדק או אינטרס הציבור עומדים באמת בראש מעייניהם. מעשיהם מוכתבים מכך שאצה להם הדרך לחסל יריב פוליטי, שהם נכשלים פעם אחר פעם בהתמודדות מולו בקלפי. העצמת המחאה המגויסת מושגת שוב ע"י "פייק ניוז". ידיעות מבוימות אלה אינן רק סילופים עובדתיים. הן כוללות הטעיות, הסחות דעת ומרמה. כאשר מצרפים לדווח המרכזי – שוב באמצעות התקשורת המגויסת – דווחים משלימים על הפגנות שהתחוללו סימולטנית עם ההפגנה הראשית, בעוד 4,5 או 6 נקודות ישוב, מבלי לפרט כמה משתתפים היו בכל אחת מהן, מתקבל הרושם המטעה ש"תנועת המחאה" הינה "חובקת עולם". מובן שזהו שקר גס. אם נוסף ל-30 או 40 אלף מפגינים בהפגנה הראשית, היו בעוד חמש ערים הפגנות שממוצע המשתתפים בכל אחת מהן כ-2,000 איש, גדל המספר המצרפי לכ-50 אלף איש. אז מה?! בישראל של היום חיים קרוב ל-9 מיליון אזרחים, ומספר זה הוא כ-0.6% מהם!!! קל להבין שהפגנה זו הייתה סקטוריאלית מפני שחסר בה ביטוי ממשי של מגזרים רחבים מאוד בחברה הישראלית. כלל חמישי: "כלליפיקציה" של סיפור המעשה. הכל יודעים שת"א היא מרכז התמיכה המרכזי בישראל של השמאל. במוקד זה גם תמיכה נכרת ל"יש עתיד", שמשתפת פעולה עם השמאל בניסיונות להדיח ממשלה מכהנת דרך אפקט האנרכיה של הפגנות רחוב. אצל מנהלי הקמפיין, הפגנות נחשבות כחלק מ"חופש דיבור", אולם אופן השימוש בהן, במיוחד ריבוי השימוש ב"פייק ניוז" המוצמדות אליהן, אין בהן דבר שלא נאמר או נכתב עשרות פעמים בכל אמצעי התקשורת. מדוע, אם כך, משתמשים בהן? מדוע משקיעים בהן את המאמץ הארגוני, ההוצאות והפגיעה בסדר הציבורי הנלווית להן? – פשוט, מפני שהפגנות בעיקרן אינן "חופש דיבור", אלא אמצעי המחשה ושירות לתקשורת המגויסת. תפקידו לחולל תגובת שרשרת בהשראת הטעויות האופטיות שהן יוצרות בציבור, בחסות הדימוי ההמוני והאווירה שהן מפיצות. "המוניות" המחאה, "עוצמת" הזעם הציבורי, "גודלו" של המחנה התומך, "דינמיקה" של התהליך ועוד – כולם חלק מאפקט ה"פייק ניוז" הגלום בניצול נגטיבי של העקרונות הדמוקרטיים, לפגיעה מניפולטיבית בדמוקרטיה. כלל שישי: בתנועה מתמדת. "חזקת תקשורת" היא ביטוי שאול מתחום המתמטיקה, שעניינו תופעות (או פונקציות) בלתי לינאריות, כפי שנהוג לכנותן. כל אירוע במציאות אינו תוספת פשוטה לגורמי ההשפעה אלא מכפלה של העוצמות או אפקטיביות ההשפעה של האירועים על הציבור. הואיל ומרבית הציבור אינה משתתפת בפועל בפעילות, אינה צופה בה וברוב המקרים כלל אינה יודעת על קיומה, משמשת התקשורת "מכפיל כוח" או "מעצים השפעה" באמצעות הפצה חוזרת של הידיעות לפני, תוך כדי האירוע ואחריו. שטיפת מוח הציבור ע"י ריבוי הדיווחים, שווה-ערך לקיומם של אירועים מקבילים או עוקבים רבים באותו נושא בתוך זמן קצר. לפיכך, שינויים, כגון: החלפת מקום ההפגנה, צרוף גורמים נוספים גם אם הם שוליים, שינויים בסיסמאות המרכזיות - או אפילו רכילות פיקנטית – כולם מיועדים לשמש כמכפילי השפעה, אולם אין בהם שינוי ממשי בהוויה הפוליטית, אלא בהליכים הדמוקרטיים החוקיים. כלל שביעי: אסוציאטיביות; קישור מנטלי לאירועים דומים. הכל זוכרים את ההפגנות הענקיות של קיץ 2011 נגד יוקר המחיה ובעיות הדיור. ההפגנות העיקריות התקיימו בשדרות רוטשילד בת"א, והיו הגדולות מסוגן בישראל. להפגנות אלה, שמחולליהן ברובם היו אנשי שמאל ורדיקליסטים, שהטיבו להסתיר בתחילת הדרך את השקפתם הפוליטית ואת מטרתם המוסווית להחליף את השלטון, סחפו תוך זמן קצר מאות אלפי איש להשתתף בהן. בשיא העוצמה מנו כ-400 אלף איש, שנקבצו לתל אביב מכל אזור גוש-דן ואף מחוצה לו. במקביל התקיימו הפגנות קטנות יותר (עשרות אלפים) גם בערים אחרות. בערב ההפגנה הגדולה ביותר, מנו כלל המפגינים, על-פי דווחי המשטרה, קרוב לחצי מיליון איש בכל האתרים יחד. אצל רוב המשתתפים המטרה לא הייתה החלפת שלטון, אלא שינוי מדיניות כלכלית-חברתית. לכך ניתן היה לגייס המונים מכל התנועות ומכל הזרמים. כאשר הובן ע"י הציבור שקיים גרעין קשה של מארגנים, המנסה למנף את ההשתתפות הציבורית למטרות החלפת השלטון, השתנתה התמונה במהירות. עובדה זו בשילוב עם מנהיגות מפוצלת וחסרת מיקוד, הכשילו את ההפגנות הגדולות ההן. לא רק שלא החליפו את השלטון, הן אפילו לא הצליחו להניע מהלכים כלכליים ברמה של תוכנית חרום לאומית. עד היום בעיית יוקר המחיה אינה פתורה וכמוה גם סוגיית המגורים לזוגות צעירים. מארגני ההפגנות של השבתות האחרונות מודעים היטב למשקלן הציבורי השולי ופועלים תוך ניצול הכללים הנ"ל ובשיתוף עם התקשורת למיקסום השפעתן. אם יש להפגנות האחרונות רושם ציבורי ממשי מסוים הוא תולדה של ההעצמה התקשורתית שהן מקבלות. על מידת ההשפעה אפשר ללמוד גם מהעובדה שהמארגנים מדווחים שקיימו למעלה מ-50 הפגנות של סוף שבוע מול ביתו של היוע"מ לממשלה, כלומר קרוב לשנה תמימה ברציפות. אולם, הניסיון לאכוף על המשטרה והפרקליטות קיצורי דרך שיקדמו את מטרותיהם הפוליטיות, מציגים עד כה כישלון ברור. נראה ש"פייק ניוז" פועלים גם על מפיציהם, שעשויים לטעות ולסבור שיש להם סיכוי לבצע קיצורי דרך בדמוקרטיה ולהחליף שלטון ע"י הפגנות. המצב מזכיר במעט את התנהלותם של הערבים בשני העשורים הראשונים לעצמאות, כאשר דיווחו על ניצחונות צבאיים מרשימים, כשבפועל נחלו מפלות עוקבות קשות בזו אחר זו. גם המאבק הנוכחי יוכח כסיזיפי, אלא אם ימצאו הוכחות ברורות לעבירות אתיות בצמרת הפוליטית של הקואליציה הנוכחית. הפגנות הן בעיקר מוצא לתסכול של מארגניהן, מטרד ציבורי ובזבוז כספים [מאחר שמימון הפגנות אלה בא ממקורות זרים ובלתי-ידידותיים, דבר שידוע ונהיר לרוב הציבור, עניין ההוצאות אינו ממלא תפקיד חשוב במקרה זה], כשהן מבוססות על "פייק ניוז" ולא על עובדות מוצקות. תנועת המחאה אחרי מלחמת יום הכיפורים 1973, הוכיחה זאת היטב, עם פחות מניפולציות, פחות כסף וללא שימוש "בפייק ניוז".