נרות שאנו מדליקים, מדי יום, עד ליום השמיני, העלו רבותינו הקדמונים כדי להודות על ולהלל את חידוש הארת המנורה אחרי שאויבינו כיבו אותה. אותה הודיה חוצה דורות. היא מלווה את עמנו בכל מסעותיו, גם באפלים שבהם, והנר הדולק בחלונות, פתוח לרשות הרבים כדי לפרסם את הנס בקרב הרבים העלולים לשכוח, או כדי להביע מעין spiritual resistance בעיני עוינים המהלכים בחושך וחורשים עלינו רעה. כך היא המנורה האחת כשהכיכרות והרחובות והשווקים רואים אותה מבחוץ. כך היא מעוררת השתאות נוכח עם היודע לקיים הודיה והלל של תמול - בכל יום. בכל עיר. בכל יבשת. איש אינו יודע על עוד עם כזה.
אבל כשמדליקים את המנורה בבתים פנימה, ועומדים מולה, וכל יום מאיר בעוד נר, כל אחד בנו רואה בנר את האור של השתאותו שלו. זה על הניסים. זה על הגבורות. זה על התשועות. זה על מלחמת האור האוניברסאלי בחושך המאיים לפלוש על העולם ולהכניע אותו, זה על יתרון הנשמה הרועדת כנר ברוח ואינה מתייראת ואינה כבה, זה על הצוותה היהודית שאף על-פי שהיא שלהבות שלהבות - אורה הוא אחד, ועוד.
ואני מה אני רואה מול פני המנורה כשאני מדליק אותה? אני רואה כל מי שהדליק אותה לפניי ואיננו, מוסיף והולך, מקרוב קרוב עד רחוק, מהר האפר עד הררי המור, מדי יום ביומו יותר ויותר, אנשים ונשים ועוללים שעיניהם בורקות בפליאה ומאירות באור הנר שהם מחזיקים, חיל גדול מאוד, וביום השמיני אני רואה גם שכל אחד ואחד מישראל באשר הוא שם עכשיו, בא ונרו שלו, על-פי האש שהעלה אותה, בידו, והוא והיא וכולם באים ומצטרפים לאגודה מודה ומהללת אחת של כאן ושל היום ושל תמול ושלשום ושל אין מספר ימים שהיו, ניצבים יחדיו, ופניהם מאירות באורה של המנורה, ובין היא של פח, ובין היא חרס, ובין אינה אלא שבר לוח מעץ גדוע - היא זהב כולה.
ערב שבת מקץ, נר רביעי של חנכה.
