בשירתה של טליה גרתי, היא מנסה להבין מה הם החומר והלבֵנים של השירה, להתחבר אליהם, להתחבר לאור.
לא פעם אנו שואלים את עצמנו, האם יש מקום לשירה בעולמנו, האם עדיין זקוקה נשמת האדם לְשיר בְּעולם שהפך להיות קר יותר, ציני יותר, טכנולוגי יותר. האם בעולם המודרני יש מקום לשירה? איזה מקום? מה מוצאים חסידי השירה במבוך המלים הזה?
טליה גרתי יודעת לחפש אור, לרצות להפוך לאור, והמילים הן הנשק הרוחני שלה: כוחן של המילים בשיר הוא הכוח הרוחני, כוח הנפש, שהרי אלה כלים רוחניים, ובכוח המילים לשמור על מורשת שנשארת, מורשת שניתנה לנו.
טליה גרתי יודעת מה ערך המילים, מיטיבה להבין כמה עוצמה יש למילים לגשֵר בין עולמות, בין דורות, למלא משאבּי חיים מתרוקנים. היא כותבת בִּכאב בשיר 'ירושה' איגרת לאביהָ, עמוד 11:
"הפגשתָּ אותי עם המילים, אבא
עם החומר והלבֵנים של השיר,
טפטפתָ ללשוני מילים".
החומר והלבנים יהיו לה כלים לחבר ביניהם, והבנייה תהיה באמצעות הרוח, השפה. כמו בשירו של ביאליק 'לבדי' יש בקשה למצוא אחיזה, לתת משענת, לחפש קשר. ויש משהו שמסוכך מלמעלה: יש כנפי אור עליונות, שיוצרות חיבור. בשירו של ביאליק היה איזה שֵבר, ואילו בשיר של טליה, היא טורחת לחפש חיבּור רוחני, חיבור של מילים. הכנפיים, שהיא מייחֶלת להן, אכן נוצרות באמצעות השפה, והן מסוככות על השניים, על המשוררת ועל אביה:
"מילים מילים קישטו אותך כמו חרוזים
קישטו אותי
עד שכיסו כנפֵי השיר את שנינו".
שירתה נעה בין מחסור למלאוּת, בין הֶעדר לשאיפה להתמלא, להאיר. הרצון להגיע לחיבור, לאחדוּת, אכן עובר כחוט השָני בשיריה, וכאשר יש לה תחושה שאין חיבור - היא מקוננת על המחסור, על האֵינות. כך בשיר 'תמונת מצב', עמוד 25, שם היא כותבת:
"יכולות, כישורים
פּגים מתים ברחמי.
אני יודעת
אינני אלא
ריקוּת
מלאה עצב".
ואותה עצבות אכן נמשכת מן הריקנות ומן ההֶעדר, וטליה גרתי מחפשת את היכולת לחבּר, להיות אור, ונוכחנו בכך בבחירת שם הספר. השם מעיד על רצון להיברא שוב מחדש, להשלים את הווייתה, למחוק את הריקנות. גם בטבע היא מחפשת אחדות, והיא רואה במסתרים את המחסור המשווע לבריאה שתשלים הכל שתבנה את ההרמוניה. בשיר בעמוד 50 היא כותבת:
יש עצים, אדמה, רוח
ויש הֶעדר בוכֶה.
הנה בשיר 'מקורות השראה', עמוד 10, היא מחפשת קשר רוחני לטבע כולו, כבת אנוש מלאה כיסופים יש בה רצון להעשיר את חייה, להתמלא. זו תקוות הלב, להמשיך לחפש את האחדות הממלאת, והשיר מסתיים במילים:
"פושט הצבע שבטבע
נוגע בלבי
ואנחנו אחד".
המחסור מתואר בדרכים שונות, והנה דוגמה לנפש המייחלת לשלמות, לאחדות שתכסה הכול, ולתחושה שלעתים אין המציאות מגשימה משאלות אלה: השיר 'השמיכה' - אכן מאיר נקודה זו.
מתחת לשמיכה
גוף
מכוסה היטב
מוקיר מאוד את הדאגה
לו
ובתוך הגוף
נפש לא מכוסה
השמיכה קצרה מדי. עמוד 34.
כמשוררת יש ניסיון לשרטט את הניגוד בין המציאות לחלום, בין הגוף לנפש, וכשאין חיבור מלא, המילים יתארו זאת בכאב: השמיכה קצרה מדי. המשוררת אינה מסתירה מאתנו את הרגעים שבהם קצרה ידה מלהשיג את השלמות, מלחבר את כל החוטים הנפרמים. כאשר היא נלפתת בתוך הסבך, היא יודעת שלעתים, אין גאולה, והיא מסיימת את השיר במילים:
ואין איל נאחז בסבך
להתיר - עמוד 62.
בשיר אחר היא מתארת את האכזבה מן המציאות החסרה בדימוי אחר:
אפילו הקיר החיצוני
(כזה שיש לו הכוח את הכל להחזיק)
מתעייף.
כיצד רואים קיר חיצוני וחשים בעייפותו? מתברר שרק בכוח הראייה השירית, ניתן לצלול לגנזי ההוויה, והמשוררת מודעת לכוח הזה:
זה משהו שהשמש
לא תמיד רואה.
עמוד 78.
שיר הפתיחה, שנושא את מורשת האב, אכן מכיל את ניצוץ התקווה, את האפשרות להמריא מעל כל המחסורים וההֶעדר, ושוב אנו נזקקים לאותן כנפיים: כנפי הרוח של המילים ושל הנפש הן המזור לכול.
ולי באמתחתי מילים מכונפות
נושאות אותי אל ארץ הדמיון - עמוד 9.
טליה גרתי אכן מוכיחה חיונית שירית, כיוצרת היא נושאת עמה מילים, מכתבים רוחניים שנכתבו בנפש הומייה. יודעת היא גם ברגעים של סבך מפותל והעדר אור לבקש בתוכה את המעוף, את הנסיקה שהיא הסגולה האנושית המחזיקה אותה, הנוטעת בה כוח לכתוב, לספֵּר.
