קטע זה הלקוח מתוך הסליחות לעשרה בטבת בא לציין את קביעת חכמנו ז"ל שיום התשעה בטבת, יום פטירתם של עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שהעלו את ישראל מבבל הוא סיום תקופת הנבואה. יום התשעה הוא אחד משלושת הפורענויות שאירעו לעם ישראל בסמיכות בחודש טבת.
בשמונה בטבת תורגמה התורה ליוונית על-פי גזירת תלמי המלך (כרונולוגית - האירוע האחרון שקרה מתוך השלושה).
בתשעה בטבת יום פטירתם של עזרא ונחמיה.
בעשרה בטבת החל המצור על ירושלים בזמן בית ראשון, על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל וכל חיילו שבמהלך שלוש שנים הצליח להבקיע את חומת העיר ירושלים בי"ז תמוז.
שלושת שלבי החורבן הם רצף אחד. תחילת חורבן בית ראשון, החורבן שהתחיל בעשרה בטבת ממשיך לט' בטבת יום פטירתם של עזרא ונחמיה שהוא סיום תקופת הנבואה ומגיע לשיאו עם תרגום התורה ליוונית בח' בטבת.
מה המיוחד בפטירתם של עזרא ונחמיה? שניהם היו המנהיגים שהביאו את עם ישראל מגלות בבל להקמת בית שני. במותם, העם היה כצאן בלי רועה. הם חיזקו את רוח האומה ואיחדו אותה, באמונתם הגדולה עוררו את העם לשוב לשורשיו ולמסורת אבותיו.
אולם יש לראות עוד. החוסר העיקרי בבית שני היה בהעדר השראת השכינה. עם הקמת בית שני, מפסיקה הנבואה מהעולם, ואין עוד דיבור ישיר בין הקב"ה ובין בני האדם. מותם של עזרא ונחמיה מאחרוני הנביאים, מסמן את סוף הנבואה. פטירתם של השניים אינה מסתכמת רק באובדנם של שניים מחשובי העם, אלא היא מעידה על סוף הדיבור האלוקי עם בני האדם.
סופה של הנבואה הוא תחילתה של החכמה היוונית שפורצת ושוטפת את העולם, דבר המביא על כפיית חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. העניין כאן הוא לא התרגום המילולי, אלא העברת התורה לכלים יווניים. כאשר תורת ישראל יורדת למערכת האנושית היוונית, יש בזה פגיעה אנושה, לא רק בתורה אלא בכל העולם. חז"ל מתארים את תרגומה של התורה ליוונית שחושך ירד על העולם לשלושה ימים. ירדה עלינו בושה וצער גדול ביום תשעה בטבת. "זועמתי בתשעה בו בכלימה וחפר".
