מעטים יודעים, אבל בשבת חל יום ז'בוטינסקי במערכת החינוך. הכיצד? לפני 12 שנה חוקקה הכנסת את החוק לציון פועלו וזכרו של המנהיג הציוני, חוק שהוא כמעט העתקו של חוק דומה המוקדש להרצל, ועל פיו הוקמה מועצה ציבורית במשרד ראש הממשלה ונקבע כי מדי י"ב בטבת יקדישו בתי הספר שעה-שעתיים מזמן הלימודים ללימוד על האיש והמנהיג זאב ז'בוטינסקי, גם להתווכח על מורשתו.
אך טבעי היה שראשי מכון ז'בוטינסקי באותו זמן, שנת 2005, עמדו מאחורי החקיקה הברוכה ההיא, שאותה הובילו שני חברי-כנסת לשעבר:
רוני בר-און ומלי פולישוק. אירוע הוקרה חגיגי נערך לכבוד השניים במוזאון ז'בוטינסקי.
12 שנה חלפו מאז, אבל לדאבון הלב החוק כמעט אינו מיושם, במיוחד בכל הנוגע לאותו סעיף המחייב בתי-הספר להקדיש שעה-שעתיים ביום זה לז'בוטינסקי. לכל היותר, מסתפקים במשרד החינוך באיזכורו של יום ז'בוטינסקי בחוזר המנכ"ל של משרד החינוך. רק בתי-ספר ספורים נענים לקריאה הלא-מחייבת.
התאריך הזה נקבע באופן שרירותי, כי ביום ההולדת של ז'בוטינסקי, י"ב בחשון, נרצח ראש ממשלת ישראל. ממועד של שמחה, נהפך היום - מזה 22 שנה - ליום של אבל. מצד שני, אפשר להתברך בסיוע ממשלתי חסר תקדים לקידום מורשת ז'בוטינסקי בכמה מסלולים:
האחד - ממשלת ישראל קיבלה הצעת מחליטים, לפיה ששה משרדי ממשלה יממנו הקמת מרכז מבקרים גדול וראוי לשמו, לזכרו של ז'בוטינסקי, בסך של 14 מיליון שקלים. השני - משרד ראש הממשלה מממן את המפעל המחקרי-ספרותי האדיר, של הוצאת מהדורה מדעית, חדשה, מאירת עיניים של כתבי ז'בוטינסקי - עד כה ראו אור ששה כרכים. השלישי - משרד התרבות הגדיל את התמיכה לפעילותו השוטפת של מכון ז'בוטינסקי, לשנה היוצאת, 2017, בכ-30 אחוז. מעולם לא הייתה תמיכת משרד התרבות במכון ז'בוטינסקי גדולה כפי שנקבעה ממש בימים אלה, לקראת סוף השנה.
יש מי שמעניקים - ויבואו על הברכה והתודה ראש הממשלה ושריה, ובתוכם שרת התרבות והספורט - ויש מי שמבצעים. והגוף היחיד, האמון באמת ובתמים על שמירת מורשת ז'בוטינסקי, הפצתה והנגשתה לציבור הרחב, והוא עושה זאת בכל הכלים - הנושנים והמודרניים - זהו מכון ז'בוטינסקי בישראל.
לכאורה, אין סיבה שלא להיות מרוצים, מסופקים וטובי לבב. האמת שונה. למרות חוק ז'בוטינסקי, למרות מועצת ז'בוטינסקי, ולמרות כל המפעלים הגדולים המתבצעים בתקופה זו, בהקשר לראש בית"ר ולמורשתו, למרות ששמו של ז'בוטינסקי נזכר ומועלה בתקשורת העכשווית כמעט מדי יום ביומו, במאמרים, בפולמוסים, בביקורת או באהדה - יותר מכל מנהיג יהודי והוגה דעות ציוני אחר - אני מרשה לעצמי לומר באכזבה, כי מורשתו הברוכה, שבאה לידי ביטוי באין-ספור תחומים, מיושמת אך בחלקה הקטן. בוודאי לא בתחום החברתי, לא כפי שנראית כיום החברה הישראלית.
דומני שמעולם לא הייתה החברה שלנו כה מקוטבת, כה מפוצלת, כה שסועה, עד כדי סיכון האחדות הלאומית ויכולת העמידה שלנו מול האיומים האמיתיים, אלה שנשקפים לנו מכל הגבולות, מכל אירגוני הטרור, מכל מדינות האיסלאם האנטישמיות.
הנושא הוא כואב ומדאיג. בשיח הציבורי נשברו כל השיאים ונפרצו כל הסכרים. לא רק ברשתות החברתיות וב"קירות" הפייסבוק, אלא גם מעל דוכן הכנסת, כפי שראינו בדיון-לא-דיון, בן 50 שעות, בכנסת, חלקו פרוע ממש, וגם בהפגנות ובראיונות. כך למשל, עיתונאית אחת מכנה את נשיא המדינה "חתיכת חצוף", מפגין אחד קורא לראש הממשלה "שקרן עלוב".
מה היה אומר על כל זה האיש שמיזער, או תימצת, לכדי מלה אחת את כל תורת הנימוסים, הכבוד לזולת, ההתנהגות בפרהסיא, ההתבטאות במתינות, ההופעה המסודרת - והמלה היא: ה ד ר ? או בשתי מלים: הדר בית"רי?
מלה שצופנת בחובה הכל. מלה שהיא ראי הפוך למה שקורה כיום בתוככי החברה שלנו, בשיח הציבורי הפרוע, נעדר המעצורים, מעל דפי העיתונות, במליאת הכנסת, בהתכנסויות פוליטיות, ברשתות החברתיות?
איפה הם אותם "בני מלכים" שעליהם חלם, בהתכוונו לכל אחד ואחד מאיתנו, לכל יחיד שהוא מלך? איפה אותו נוער שכדבריו - "אדיב בדבריו לזקן ולילד, טהור בכל הרהוריו, יפה בכל תנועותיו, שקט בזעם, מושיט יד עזרה לחלש, לגר ולאביון"?
אני בטוח שלא כל בני הנוער שלנו מתנהגים באופן פגום. ואולם עשייה חיובית של הנוער, ויש רבה כזאת בתחומים רבים, כמעט אינה מדווחת - לעומת אותם 68 בני 17-18 סרבני גיוס, שעשו כותרת ורעש, רק משום שהודיעו ברוב רהב ושחץ, כי לא יתגייסו לצה"ל.
ואולי לא בנוער האשם, אולי האלימות שפושה בקרבו, הצעקנות, האגואיזם, הנהנתנות אין-גבול, הזילזול ברשות הרבים, הדילדול בתחושת הכבוד הלאומי - מקורם בחינוך הפגום, בדוגמה השלילית שנשקפת אלי בני הנוער מן הטלוויזיה וממסך האייפון, שאליו הם דבוקים שעות על גבי שעות, מהדוגמה של המבוגרים, ובמיוחד אלה שמצפים מהם לשמש דוגמה - נבחרי הציבור?
ואולי גם מהשיח הקלוקל ומהשחיתות הזועקת מכל פינה? החברה שלנו מתדרדרת והולכת, הסכנות מבפנים אינן נופלות בחומרתן מהאיומים מבחוץ. אבל יש לנו מצפן - וזוהי תורת ההדר של ראש בית"ר, הרעיון הנפלא בפשטותו, שתוקפו וחיוניותו לישראל שעל סף שנת 2018, אין ערוך לחשיבותם. רק בדרך ההדר האישי והלאומי נמנע את המשך ההתפוררות והשסע בחברתנו.
על כך בעיקר חייב משרד החינוך לשים דגש מיוחד, בשנת ה-70 לעצמאות ישראל, שמתחילה בעוד כמה ימים. הזמן קצר - המלאכה החינוכית רבה!
