בתי הקברות של ההיסטוריה עמוסים קברים של "דור המשך מוזיקלי", אבל נושא שון לנון מצליח לחרוג מתחום הצלילים ולהגיע לשטח המדעי-פילוסופי. האזנה רצופה ליצירותיו, ובמיוחד לאלבומו האחרון שבעטיו הוא מגיע לכאן, מעוררת תהייה לפשר קיומו של מטען גנטי מוזיקלי. האם ג'ון האב העביר לבנו את היכולת הכמעט אלוהית לקחת שיר גולמי ולהפוך אותו לפצצת מלודיה מתקתקת, שתוקפת את המאזין מכל צד עד שהיא מצליחה לברווז אותו?
שון לנון תמיד נשא על גבו לוחות כבדים של זיכרון ותהודה של אדם ששינה את ההיסטוריה, וזו כנראה הסיבה שבגינה החל את צעדיו הראשונים כאמן אוונגרד המחובר לצד היפני בגנים שלו יותר מאשר לפלסטיק אונו בנד של אביו ג'ון. הוא ניסה לברוח מההשוואות המתבקשות לקצה הכי רחוק שמאפשר עולם הפופ (כחלק מהצמד האקספרימנטלי סיבו מאטו; אחר כך ניסה להשתלב בעולם האלקטרוניקה וההיפ הופ ושיתף פעולה עם אדם יאוק מהביסטי בויז), אבל שון לנון של השנים 2001-2006 מזכיר את מוסד הנשיאות של מדינת ישראל: דמות ייצוגית ותו לא, שכל אירוע התרמה רוצה להתהדר בו, ללחוץ את ידו ולשאול אם הוא זוכר את אבא. שון לנון היה איש של מסיבות, עם חברות יפהפיות ושד ביולוגי שנושף לו בעורף, עד שהתעקש להימלט מגורל ידוע מראש. כשהרוחות קראו לו לחזור הביתה, לחיקה של ירושת הפסיכדליה המתוקה של אביו, הוא נכנע.
"Friendly Fire", אלבומו האחרון והמצליח ביותר, הוא אנחת הרווחה של אדם שמצא את ייעודו. לנון הצליח לפתור את הפרדוקס שמאפשר לו להיות יוצר עצמאי ויוצר המושפע עמוקות מהמקום הטבעי שלו: אותה פסיכדליה ושירה מלנכולית עם חיוך בזווית הפה. באלבומו האחרון משחזר לנון כמה מהסודות הגדולים של אביו, למשל המעגליות הקוסמית שציירו הלחנים הלנוניים בביטלס. שימו לב לדמיון בין "Wait for Me" לפנינת הביטלס "I'm Only Sleeping", או לריח הפרחים הצבעוניים של "Would I Be the One", ותבינו. האור בקצה המנהרה של הקריירה התקועה של לנון התגלה כאותה מנורת לילה בחדר השינה שלו. כל שלנון נדרש לו היה פשוט להיזכר.
מובן-ששון לנון לא מצליח לרשת מג'ון את היכולת לחבר טקסט משמעותי ומהדהד, עם ראיית עולם פוליטית ורומנטית כאחד. לנון גם לא מצליח לייצר משקל משמעותי, כזה שינצנץ בין טונות הצלילים שנוחתים עלינו מדי יום. אולם קיימים אלפי מוזיקאים שהיו רוצחים בשביל הקלילות שבה לנון מלחין שיר עם מחיאות כפיים, כמו "Headlights", ונראה שגם אם שון לנון לא יעורר מהפכות עולמיות, טביעות האצבעות של אביו חקוקות באמנות שלו הרבה מעבר ל"השפעה" או ל"דמיון". כי בין הסתמיות המסוימת של ג'ייקוב דילן וההתעלות הטרגית של ג'ף באקלי, לנון נמצא באמצע הסרגל של אותו "דור המשך". ובמקרה שלו, אמצע הדרך היא דרך המלך.
שון לנון יופיע במוצאי שבת בהאנגר 11 בת"א, בשעה 21:00