חברת נסיעות אירגנה טיול חופשה לזקני תל אביב. זוגתי, אילנה, שאלה בטלפון וענו לה: 'אי-אפשר להזמין מקום לנסיעה באוטובוס. חוץ מזה, לא נחכה לאף אחד. יוצאים בזמן".
מיהרנו להגיע במועד והיינו בתחנה בשבע ארבעים וחמישה. שני המקומות הראשונים, ראה זה פלא, תפוסים. יש פתק. מסתבר, שאחד הצליח לשמור מקום לו ולזוגתו באוטובוס של המקומות-הלא-שמורים.
מה לעשות, אמרו שצריכים לצאת בזמן, בשמונה. אבל ההוראות לנהג אחרות - המשַלַחַת אומרת לו להמתין. מחכים למי שלא הגיע. רק בשמונה וחצי יוצאים. זמן לא ארוך, לכאורה. אבל מיהרנו לצאת מוקדם, כי "לא מחכים לאף אחד". אז כן מחכים.
באמצע הדרך ניגש אחד הנוסעים אל הנהג. הוא צריך שירותים. קשה לאנשים זקנים להתאפק, והוא ואשתו הזמינו מונית מוקדם כדי להגיע לאוטובוס. הנהג מלמל מה שמלמל ולא עצר. הזקן הגיע עוד פעמיים וביקש לעצור. בפעם השלישית אמר הנהג "תוך חמש דקות נגיע לדימונה". שמעתי. מה לעשות, הגענו אחרי רבע שעה. זה היה בעשר וחצי. כלומר בערך שלוש שעות ומעלה מאז הצליח האיש לעשות את צרכיו בבית. קשה להתאפק זמן כזה ואולי הוא עשה משהו באחורי האוטובוס.
בסוף המסע מגיעים אל מלון מהודר באילת. יש בו צוות גדול ושירות מצויין. אבל בחדר חם, לא נעים ואין מיזוג. גם בחדרים האחרים כך. הצוות מסביר: עד לפני חודש היה מיזוג אוויר באילת. היה חם בחוץ. כאשר החל החורף, סגרו את המיזוג לכל המלון ובחדרים אותו מצב. ברדיו, אמרו שבצפון קר ובתל אביב יורד גשם. אבל אי-אפשר להתנחם בכך באילת הנעימה בחוץ וחמה מדי בפנים.
כאשר התייצבנו בקבלה במלון, אמר הפקיד, ש"אין ברירה". הוא היה מנומס.
נכון, היה צוות שירות גדול מאד. בחדר האוכל מבחר גדול ומגוון מאד. נחמד.
בוקר אחד, לפי התוכניה, בשעה עשר אמורה להיות סדנת צחוק. הייתה כבר השעה עשר ועשרה ואני עדיין באמצע הקפה. אבל עזבתי את הספל כדי שלא נאחר. יורדנו לאולם וישבנו עם הקהל המצפה והשעה כבר עשר וחצי. נו טוב, איחור של חצי שעה בלבד וגם חצי כוס קפה. אז עולה על הבמה בחור צעיר עם קוקו. "מצטער. הוא אומר. הליצן נפל מסולם. אין סדנת הומור כרגע". אפשר לזרוק את התוכניה לפח.
בדרך חזרה, כדי שלא נהיה שמחים מדי, יצאנו לדרך רק באיחור של רבע שעה. המשַלַחַת של החברה המארגנת סַפרה את האנשים באוטובוס והורתה לנהג לנסוע. במצב רוח עליז הוא יצא מאילת אל הדרך ואז הגיע טלפון: "נמצאו עוד שני אנשים. חזור בבקשה למלון וקח אותם"...
נוכח הארגון, נראה לי שכדאי לשמוט את השטיח מתחת לרגלי המעופפים.
המילה שבסוף
יושבים שניים מחברי הפרלמנט ומשוחחים על הנושאים שברומו של עולם. למשל, התלונות על הטרדות מיניות. וכמובן, צצה השאלה למי המילה האחרונה בבית.
"לי אין בעיה, אני אומר את המלה האחרונה בבית". כך אומר האחד.
- כיצד??
"פשוט, אני אומר 'כן יקירתי'".
