מדינת הערסים

בנה של שרה וראש הממשלה הפציץ-הקפיץ את המדינה בתרסיס ערסיות שגרם מבוכה אדירה בכל רחבי ואורכי המדינה. הנסערים הגדולים מופתעים מחומרת ההידרדרות המוסרית של המשפחה הראשונה למקום האחרון. כאילו שהם עצמם חיים במגדלי שן ורק עתה המריאה צחנה ארסית אליהם. גבירותי ורבותי, אני מתכבד להרים את המסך על מדינת הערסים הפקוקה שלנו, כי אין לנו ארץ אחרת - ופה הכל על חשבוננו. ראשית מהתלת-צנון לשיפור מצב הרוח שלנו. מסופר על 3 קיבוצניקים שיצאו למסע באמריקה בעקבות מלחמת-סיני-56. הם הגיעו בצהרי יום לבר מפורסמים בניו-יורק. מה תשתו? שאל הברמן והניח 3 כוסות בנקישה על הבר. בשבילי מיץ תפוזים וקשית, בבקשה, אמר הצנחן הממושקף והמאובק מהמתלה. הברמן נרתע לאחור והלך לחפש במחסן האחורי משקה קל. הוא מצא שם ליים המשמש כתבלין מרענן לג'ין-טוניק, וודקה לבנונית וחומרי חיטוי. הוא מזג, מתבונן בקשוח השני מהאוניברסיטה העברית. בשבילי אותו דבר בלי קשית. הוא מזג שוב. מה בשבילך? הברמן פנה לשלישי שעדין התמהמה. השלישי נפנף במפתחות ואמר, אני לא שותה, אני הנהג היום... השאלה עוברת כחוט השני במערכת הפוליטית-חברתית של ישראל: מדוע בנו הערס של ראש הממשלה אינו מתאים להיות, בבוא היום, ראש ממשלה יאה למדינת הערסים שהקמנו בארצנו המתחדשת? למה שערסים כמותנו ובכמותנו יבחרו לעצמם ראש ממשלה, נגיד מסוגו של החנון הרצוג, ולא ערס מצוי דובר אנגלית בשפת אמו, כמו הבן של ביבי? כי את מי הרצוג מייצג פה – את הרצגובינה? מה אנחנו, אירופים, רק משום שאחותנו מתגוררת בפאריס ולא בהרי האטלס? האם הפסקנו לחיות בתוך וילה בג'ונגל רק משום שאהוד ברק בחר להשתקע באוניברסיטה אמריקנית? מה פה, לוחצים על כפתור השלט, מעבירים ערוץ?

קטטה והרג

צריך לפקוח עיניים ולהתבונן בהן ב-7 עיניים, להודות שיש פה, ברוך-השם, ילודה עצומה של בני נוער אנרגטיים וכמעט כולם שותים לשוכרע. זה רע. ליד מועדוני לילה וברים זנותיים מתמחים בני נוער בהתמסטלות שיש עמה שליפת סכינים, קטטה והרג מזדמן כמו מין. אחר-כך בני-טובין שבהם מכניסים יד לכיס, שולפים את המפתחות ומזמינים את החבורה לנסיעה פראית בתוואי של 'רמזורים אדומים' במכונית שאבא תרם למשימה. אנחנו בדרך לרחובות 'חלונות אדומים'. אני מגזים? להקות ה-Papas/mamas של הורים נבוכים, ספוגי יאוש, חורשות בלילות, כמו עש-לילה, את גני הערים, חופי הים, בתי שימוש ציבוריים, מחפשות ילדים בין בקבוקים מנופצים, ריקים מתוכן. נמצאות שם גם קטינות במידות גדולות שמחפשות חוף מבטחים כי הבית לא בא להן טוב. ההורים המוכים סובלים בשקט את מנת יומם. כמה מהם ממש מזריקים עוד מנה לעורקיהם, כמה מהם יפגינו מול ילדיהם במועדוני הלילה ו/או הברים, כמה? חלקם המשמעותי, המפוקח, הממושמע והתרבותי יוצא למשמרות רוטשילד להפגין נגד השחיתות, עאלק. היא נמצאת אצלנו בתוך הבית למרות שמסביב שורר ג'ונגל. אני מוכן להציג רשימה שחורה כדי שתמגנטו אותה למקרר או לדלת הכניסה. 1. לקחתם את הילדים לקולנוע, חניתם בחניית נכים. שיהיה. הילדים שלכם אטומים? לא רואים? בחזרה לבית אתם תופסים חניה של שכן, רק לרגע, כמובן, אז למה האידיוט הסנילי הזה מתעצבן וצועק? שניתן לו כאפה, להרגיע? כי החוצפן מעליב אתכם מול הילדים התמימים שלכם... 2. אתה משליך סיגריה בוערת לכביש – הילדים מאחור לא רואים? למה אתה מעשן במכונית? למה אתה מעשן ליד ילדים? למה אתה מעשן? 3. 'תנו לכלבים לחרבן בשפע' - זו תנועה עממית שכל בעל חיית-מחמד חבר בה. גם הילד שלכם תורם יציאה של הכלב ברחוב, זה חינוכי, חיובי. גם הוא מאפשר לו לחרבן על המדרכה, על המדרגות בכניסה לבית, על עציץ ציבורי בגינה. הילד לומד מכם ומצדיק את המאמצים שאתם משקיעים בו, הוא נושא פרי. לבסוף גם הוא אוהב חית-מחמד מחרבנת. לנקות? לשם כך יש שכנה בקומת הקרקע שגם אוספת את החיתולים הצואים שמושלכים לחצרה מקומה שש. במציאות העגומה יש עירייה שחיה על ארנונות ויש ממשלה שחיה על ארנון – שינקו! ויש גם בן-ערס של ביבי, שיתנקז על חשבונו. אבא שלו לא יוצא בלילות לחפש אותו זרוק באחו עם בקבוקים בשיער, הוא שם עליו שומר ראש ממשלתי על חשבוננו. 4. גיבורי תרבות כמו השחקן/במאי (איבגי), (גולדבלט), המפיק (גלעדי) מגלים טפח של מציאות נסתרת מאחורי הקלעים ובאחוריים של הקרחון העצום שהטביע בזמנו את טיטניק. המקובלות, השאננות והנינוחות שיש בשוק התרבות הזוהר מאותתות שהצביעות עדין חוגגת על האונייה. למרות שנפער בה חור עמוק בין הירכתיים, היא אינה נוטה להקפיץ מסקנות. זו בעיה קשה של החפצת (שורש - פוץ) נשים בארץ הזאת ושום מנגל משפחתי מעשן בשבת לא יכפר. נדמה שגם הזמר הלאומי (גולן) לא הרחיק מספינת שעשועי התרבות. 5. כותב העיתונאי קלמן ליבסקינד: "העיתונות הכתובה חיה, התפרנסה ושילמה את משכורות עובדיה מהכסף שהרוויחה משיווק זנות להמונים, באמצעות פרסום מודעות מין. הלקוחות של העיתונים היו הסרסורים, "מנהלי מכוני ליווי", כפי שנקראו בשפה העסקית המכובסת. בימים ההם, במעריב, בידיעות אחרונות, וברשת שוקן, המודעות שבהן הוצעו שירותי זונות היו ההכנסה הכי טובה והכי בטוחה. זה לא היה סתם עניין לא מוסרי. זו הייתה עבריינות. זה היה מנוגד לחוק". הוא יודע – הוא עיתונאי בברנז'ה. 6. אגב מנגל בשבת וחגים – ראיתם בטלוויזיה איך נראה שטח ההפקר אחרי ההינתקות שלכם? לא. עזבתם בדחיפות לפני שפקחי החברה הגיעו לאתר כדי לממש את הגנת הטבע וצילמו. 7. כשהייתי ילד החלום נטו של כולנו היה ללכת לקיבוץ, ללמוד הנדסה בטכניון, להיות רופא, לכתוב ספרי הגות באוניברסיטה - לתרום למדינה. עכשיו כל ילד רוצה להיות זמר וכל ילדה – דוגמנית או מאפרת. גם ההורים רוצים את זה, זה כל-כך טוב? 8. מזל שלא אתם ההורים של הילד שבא הביתה מוכה ובוכה. לכן הלכתם דבר ראשון בבוקר, לפני הקפה, לבית הספר כדי להביא זפטה בעין למורה לטבע. איך הפוסטמה לא מבינה את טבע האדם הנטוע בבנכם? איזה מזל טוב שאתם רק השכנים של משפחת זפטה... 9. מסתבר שלא המורה הכתה את הילד שבחיים-לא-היה-שלכם אלא חבריו בכיתה והמורה בעצם ניסתה להפריד בין הניצים בשעה שאגרוף ננעץ במשקפיה. הם לא היו בתיקה, כפי שנודע, אלא בקרבה מסוכנת לעיניה. ילדי הכיתה ניפחו גם לבנכם את הראש והכל - בגלל ככה. המנהלת שלחה אותו מיד הביתה לקבל טיפול רפואי כי בבית-הספר אין אחות, יש רק צרות. 10. משהו על התקהלות שהמשטרה לא נוטה לפזר בכוח רב. עם ישראל נספג בחיי קהילה מאז ומתמיד, כמצוות אנשים מלומדה. הוא שרד במסגרת קהילותיו. מה נשאר מזה היום? הכלל הגדול בתורת הקהילה: 'כל ישראל חברים', אח שלי. ואם לא די לך בזה, יש גם גושפניקה של: 'ישראל ערבים זה לזה'. אין פה שאלה אם זה מתאים לי או לך, כן-או-לא. זה הכלל שבגינו שרדנו את החיים האיומים שהעולם נאות להעניק לנו עד שהגענו לארץ אוכלת יושביה ופתחנו את כד השמן החתום. חשבנו שיספיק למיליון אחד בקושי והנה – נס גדול היה פה - אנחנו כבר 8 מיליון ועוד ידינו נטויות ועמלק נסוג. כלומר, מצד אחד נאמר, "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ", אבל מצד שני הקהילה שהייתה מבוססת בעבר על מסורת ישראל ובית אבא (וגם אמונה) נמצאת בתהליך התפרקות והתערערות. האם תחליף של שתיה עד אובדן עשתונות – הוא קונסטרוקטיבי? האם שוב, "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת"? ואם למות - אז לא כדאי בלונדון, ושהטלוויזיה תהיה טובה? מיליון אחד, לפחות, כבר עזב אותנו, ממשיך בשוטטות, ממשיך להשתטות "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים...".