לפני שנים הוקרן הסרט "המלביש" ולאחריו עלתה הצגה בשם זה ב"הבימה". אך מלבד הדמיון היחידי - עצם היות שני השחקנים הראשיים - שחקן וותיק בערוב ימיו ועם תחילת דימנציה, והמלביש ההיסטורי שלו, שמעניק לדרמה את הפן הקומי מתוך נקודת מבטו של מי שראה כבר הכל, ויודע איך לקחת את הדברים בפרופורציה - הכל פה הרבה יותר מורכב וסוער. יונתן אסתרקין, מחזאי צעיר ובימאי מרתק, משלב בסיפור העלילה הן שימוש בצילומים היסטורים בווידאו שברקע, עם המוזיקה האותנטית, עם מסורת התיאטרון של שנות השלושים בוורשה; אך בליהוק עצמו - השחקנים הוותיקים בתיאטרון היהודי בוורשה הם מוותיקי היידישפיל, בעוד הצעירים בוורשה, הם צעירי תיאטרון היידישפיל - צברים שלמדו את השפה והתרבות הזו בסטאז' שעשו בין כתלי התיאטרון. כך הישן והחדש מתמזגים לאחד. כולם חיים את הדמויות בצורה מירבית, לא רק משחקים אותן. שפת היידיש הנשמעת בהצגה - מעולם לא הייתה כה קולחת ומובנת לי, שלא גדלתי על שפה זו. ככה זה, כששפת המחזה עוברת תרגום (כאן - מעברית ליידיש בתרגומו המצוין של אריה בלינדר) כך זה בא לידי ביטוי בבמחזותיהם של דור אמצע המאה ה-20 (אנסקו, בקט, אראבל, ועוד) שחיו בפאריס וכתבו בצרפתית ולא בשפת אמם. בודו ממש נפלא ברבגוניות של משחקו כ"תנחום", עוזרו הנאמן של השחקן העומד להתפורר נפשית. בעוד כולם מצויים תחת הפצצות המטוסים הגרמניים מעל וורשה ב1 לספטמבר 1939. הוא יוצר אתנחתות קומיות בתוך הסיטואציות הנוראות שכה מעטים שרדו מהן. ותמיד משרה על כל חבריו בתיאטרון שלווה ורוגע בדרך בה הוא משיב את רוחם ממוראותיהם. ישראל טרייסמן כאלימלך, השחקן הראשי בסיפור ובהצגה, זוכה כאן לתפקיד דשן מלא בשר: השינויים במצבי רוחו ובמצבו הנפשי, המעברים מההזיה למציאות - הם משהו שכה מרגש את הקהל, שזוכה לחזות בטרייסטמן כפי שלא ראהו מעולם. ככלל - הצגת "השחקן", היא סוג חדש של ז'אנר שכמוהו צופי היידישפיל לא ראו עד היום. בלי הצורך להזדקק למחזמר עם שירי געבירטיג או מוסיקאים אחרים משנות סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. לא עוד מעשיות שנוצרו כדי להצהיל את פני היהודים בגולה, שנפלו בעקבות הפוגרומים, הגירושים וחיי המצוקה בעליבות נוראה. כאן טרם החלה מכונת השמדה לפעול ממש, שמלחמה זו חיסלה יותר משליש מהעם היהודי. אך כבר מתחילתה הוטלו להקת השחקנים היהודים בוורשה לתוך דילמה: האם לברוח כל עוד יוכלו, או להישאר ולהמשיך את המסורת של מקצועם? לתוך דילמה הזו מוטלים גם השחקנית שממלאה את תפקיד מלכה, כאשתו של טוביה החולב בין קטעי ההצגות המצוטטות כאן שהפכו לקלאסיקה שלנו - טרייסי אברמוביץ', בשפת גוף יפה ואצילית ומשחק בכפות ידיה המעודנות המזכיר את המחולות במזרח הרחוק. כשמנהלת ההצגה מרים, אירמה סטפנוב המלבבת בחן הטבעי ובקסם הבלתי נדלה שלה, עושה ככל יכולתה להעביר את השחקן את המשבר, ע"מ שההצגה תוכל להימשך, כי הקהל הרי כבר מצפה לו באולם. הרי סיון קינר-קיסינג'ר מהווה אף היא אתנחתה קומית בעצם התנהגותה התמימה-הצעירה כמגהצת בגדי השחקן, הנענית לגיפופיו בלית ברירה. בעוד שני השחקנים הנוספים בלהקה בוורשה, (שאלימלך זועף על שנשארו לו רק הצולע, ובעלי מום) - הרי ניר שפיר במשחק מגוון ומשמעותי בדמות מרשימה, ויהונתן רוזן ממש משגע את הקהל בסצינה שלו בצליעה, ועושה ממנה מטעמים תיאטרליים המצריכים ממחטה לנגב את דמעות הצחוק. כל אלה עולים על במה מעוצבת ומושקעת בכשרון רב בידי דפנה פרץ, כשברקע עבודת הווידאו המרשימה של תמיר פיינגולד; עם התלבושות הכה נכונות ואותנטיות לזמנן של אנדריאה לובינה; אך הנזר של המחמאות מגיע למישה צ'רניאבסקי, אמן, גדול מעצבי התאורה בישראל, הנדרש גם בעולם, שלוואי וכל התאורנים בארץ היו לומדים משהו ממנו.. את המוזיקה היפה ערך אורן סלע, בסאונד כהלכתו, כשלורה סהר דואגת לתרגום הסימולטני על הפסים הרצים מעל הבמה - שנועדו לבורים כמוני; אך הפעם כמעט כל היידיש הובנה כראוי ולא נזקקתי הרבה לתרגום. מעבר לדרמטורגיה שמלווה את ההצגה של ליהיא ברזל מלמד, הרי הצגת השחקן, היא עוד שלב בסולם שמנהלו הדינמי של התיאטרון - ששי קשת, מצליח לשדרגו מהצגה להצגה, והופך תיאטרון זה לתיאטרון השייך לכל העם, לא בלבדי לבני הדור ההוא ודוברי היידיש. לאחר ההצגה יצאו כולם נפעמים, בלי אף עין יבשה. מרגש ברמות, מבלי להיזדקק למעשיית קיטש או מחזמר להמונים.

דרמה אמיתית היונקת מדמו וחלבו של העם היהודי באשר הוא. שאפו לת' היידישפיל, לבימאי ולשחקנים.