"מדינות ערב השתמשו (והפלשתינים משתמשים עד היום) בפליטי מלחמת העצמאות הערבים כאמצעי לחץ נגד ישראל. בתחילה חשבו שיוכלו להשמיד את ישראל וליישב את הפליטים על חורבותיה של המדינה הצעירה. לאחר מכן הם הנציחו את הפליטות על-ידי טיפוח תקוות שווא של "זכות שיבה". היום הפכה אונרא לגוף הנשלט על-ידי חמאס, אשר משתמש במתקניו לצורך לחימה והכנות ללחימה נגד ישראל".
כך כתבתי במאמר לפני כשלוש שנים. ובהמשך הוספתי: "אין סיבה שמדינות העולם יסכימו לכך! נדרש היום גוף בינלאומי יחיד אשר יטפל בשיקומם של כל הפליטים במזרח התיכון. נציבות האו"ם לטיפול בפליטים, UNHCR, כבר פועלת בשטח (בסוריה), ומגיעה להישגים. זה הזמן לבטל את המנדט של אונרא, ולהעניק אותו ל-UNHCR".
כאשר כתבתי את הדברים הללו, באמצע כהונתו השנייה של נשיא ארה"ב אובמה, קשה היה לשער שדונלד טראמפ יהיה נשיא ארה"ב, ושעמדותיו יביעו את מה שאנחנו בישראל יודעים כבר עשורים רבים - שאונרא הוא גוף שמזיק לסיכוי להשיג שלום באזורנו.
בשבועות האחרונים אנחנו עדים לאימוץ גישה הרואה באונרא מכשול לשלום גם על-ידי הממשל האמריקני בראשותו של טראמפ. לדעתי השוני בעמדות המוצגות כעת לעומת אלו של ממשל אובמה חורג ממסגרת ההבדלים בין דמוקרטים לרפובליקנים. יש כאן הבדל גדול יותר. המעניין בגישה של הממשל האמריקני הנוכחי לסכסוך הישראלי-ערבי והמפתח להבנתה נעוץ בעמדת המוצא הבסיסית והעמוקה ביותר.
כדי להסביר את ההבדל בין נקודת המוצא של טראמפ לזו של אובמה, אשתף אתכם במקרה שקרה לפני שנים רבות, כשהייתי נער. חיכיתי עם חבר בתחנת האוטובוס, וכאשר הגיע האוטובוס, הוצאנו שנינו את הכרטיסיות (זה מן פטנט כזה שהיה לפני המצאת הרב-קו) ועמדנו בתור לעלות לאוטובוס. אלא שכששלף חברי את הכרטיסיה מארנקו נשלף יחד איתה בטעות גם שטר של 100 שקל, וזה נשמט והתגלגל אל שפת המדרכה.
כאב ראש
חברי התכופף על-מנת להרים את השטר, אלא שאז הגיע משום מקום אדם אחר, שאפילו לא עמד בתור לאוטובוס, וטען במפגיע שהשטר שלו. התפתח ויכוח, הוזמנה משטרה, האוטובוס נסע, וארבעתנו - אני, החבר, האיש משום מקום והשטר נלקחנו לתחנת המשטרה.
החוקר בתחנה, שהבין מיד מי צודק ומי משקר, ידיו כבולות. הוא הרי איננו שופט ולא יכול לחרוץ דין. לכן, על-מנת לפתור את המצב, לחסוך בביורוקרטיה וכאב ראש להרבה אנשים, הציע החוקר ששני הניצים יחלקו בסכום - 50 שקל לכל אחד.
זו בדיוק הייתה גם גישתו של אובמה. היא לא קשורה לצדק או להוגנות. מטרתה - למנוע כאב ראש להרבה אנשים, כולל כמובן לו עצמו. השיטה - לא משנה מה עמדות המוצא של הצדדים, ההצעה תהיה פחות או יותר באמצע הדרך ביניהם. 50 שקל לכל אחד. במקרה של אובמה, אפשר להתווכח האם הרעיונות שלו באמת מבטאים את "אמצע הדרך" בין עמדות הצדדים, אבל זה היה העיקרון המרכזי.
אצל טראמפ זה פשוט לא עובר. אין לי כל דרך לדעת אם טראמפ הוא אדם מוסרי או ערכי יותר. בוודאי שבאמצעי התקשורת הוא לא מוצג ככזה. אבל בכל הקשור לסכסוך, הוא עושה בדיוק את מה שהחוקר במשטרה רצה לעשות, אבל לא יכול היה. לשים את האמת על השולחן. להגיד לצד שבחר בדרכים של רמיה, הונאה וטרור, והצליח במשך שנים לקבל בכל פעם עוד 50 שקל: "עד כאן".
אונרא, מאז הקמתו, מחנך את ילדי, נכדי וניני הפליטים על ברכי "זכות השיבה". זוהי אחת הטעויות הגדולות שלהם. בניגוד לעמים רבים במאה השנים האחרונות, ובוודאי העם היהודי, פליטי 1948 לא שיקמו את חייהם. לא התקדמו. הם התחפרו עמוק יותר בנראטיב של "השיבה". שקעו עמוק יותר אל תוך השנאה.
קן האמצע
כך אמר שלמה בן עמי, שהיה השר לביטחון פנים בממשלת ברק והיה שותף מלא ופעיל בוועידת קמפ-דיוויד, בראיון ל
ארי שביט בספטמבר 2001: "בסופו של תהליך אי-אפשר שלא להתרשם שיותר משהפלשתינים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי".
אולי כעת, עם ממשל אמריקני שנקודת המוצא שלו איננה לחפש את קו האמצע, אלא לעשות את המעשים הראויים והצודקים, ייפתח הפתח לפירוק חומות השנאה שיצר אונרא במשך כמעט שבעה עשורים.
בחודש יוני יפוג המנדט השנתי של אונרא. אולי הפעם לא יוארך המנדט של הארגון האנטי-חברתי, אנטי-הומני ואנטי-ישראלי הזה, ונוכל לראות את ניצני השינוי במגמת השנאה לישראל.
