בנאומו המפורסם של אבו מאזן בתחילת השבוע לא היה למעשה משהו חדש, למעט הקללה הפרימיטיבית "שיחרב ביתו של טראמפ", שאינה מעלה ומורידה. זה לא היה נאום של תסכול "מהמבוי הסתום בו מצוי התהליך המדיני", כפי שטרחו להסביר חסידיו של אבו מאזן, כי מזה שנים אין דבר כזה. זה היה נאום ששיקף בצורה ברורה את תפיסותיו האמיתיות של אבו מאזן ושל הצמרת הפלשתינית מאז נחתמו הסכמי אוסלו והוקמה הרשות הפלשתינית במחצית שנות ה-90. במה דברים אמורים?
ראשית,הביטוי הכי אותנטי לתפיסות הללו מצוי בספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית. אין שלום, אין חינוך לשלום, אין עם יהודי, אין היסטוריה יהודית בארץ ישראל, אין בכלל דבר כזה שקוראים לו מדינה יהודית, דינם של היהודים להיעלם מנוכחותם ממה שנקרא "שטח 1948", ובאלימות. מגן הילדים מטופחת תרבות של הרג יהודים והפיכת ה"שהידים" למודל לחיקוי והערצה . ערפאת דגל בטרור מזוין; אבו מאזן, מאז 2009, דוגל בטרור רך, טרור של סכינים, גרזנים בקבוקי תבערה, ירי בודד פה ושם, אבנים. קוראים לו בשפת המסכה: "התנגדות עממית". עשרות ישראלים נהרגו ממנו, ובני משפחותיהם של הרוצחים זוכים לכסף ותהילה.
שנית, אנו עוסקים בתרבות הספוגה בשקר כמרכיב מרכזי. שתי המחשות חדות בנושאי יסוד. המוטו הפלשתיני הוא "שתי מדינות". אבו מאזן ולהקתו, וחסידיו השוטים בישראל, מדקלמים את זה כתפילה 5 פעמים ביום: זה הפתרון. אז לא רק שזה לא מופיע כלל בספרי הלימוד, אלא שמפעם לפעם נופלת מסכת השקרים ומתגלה האמת במלוא זוהרה. ראו מה אומר נביל שעת', מראשי הנושאים והנותנים הפלשתינים מול ישראל, לטלוויזיה הלבנונית (13 יולי 2011) בשפה הערבית בסוגיה של "שתי מדינות":
"מה היא המשמעות של שתי מדינות? המשמעות היא מדינה לעם היהודים ומדינה לעם הפלשתיני. אנחנו לא מקבלים זאת. לא כחלק מיוזמה אמריקנית או צרפתית. לא נקריב מיליון וחצי פלשתינים המחזיקים באזרחות ישראלית והמתגוררים בגבולות 1948. הם (ישראל) יכולים לתאר את ישראל כמדינה לעם אחד, אבל אנחנו (הפלשתינים) נהיה מדינה של עם אחד. הנוסחה של שתי מדינות לא מקובלת, לעולם לא נקבלה. לעולם לא נסכים לסעיף המונע חזרת הפליטים שלנו למדינה שלהם.
ולאבו מאזן, שקרן כרוני בנושאי היסטוריה יהודית ופלשתינית, היושב ליד טראמפ, במסיבת עיתונאים (3 מאי 2017) ואומר כך: "אנו מחנכים את ילדינו, צאצאינו ובנינו לתרבות של שלום". קחו 1000 מיקרוסקופים לחפש את המילה שלום, או לפחות דו-קיום, בחינוך הדור הפלשתיני הצעיר ולא תמצאו.
ושלישית, כל העולם אשם, כולם אחראים, רק לא אבו מאזן והחברה הפלשתינית. ואתה שואל: מה עשתה החברה הפלשתינית למען עצמה, בכוחותיה שלה היא מזה 100 שנים? אין מנוס מהמסקנה שזאת חברה שמטפחת את המיסכנות כתרבות, שזאת חברה עם תרבות של התאבדות, זאת חברה עם תרבות של מקסימליזם, עם תרבות של קיבוץ נדבות. זאת חברה שלדעתי איבדה את המציאות, והמציאות איבדה אותה. הרשות הפלשתינית בימים אלו היא כעכבר השואג על הנמר, מכריזה מלחמה על ארה"ב, דורשת מבריטניה להתנצל על הצהרת בלפור.
להיכן היא תנוע עכשיו? לדעתי לשני כיוונים מרכזיים:
הכיוון הבינלאומי: לפגיעה במעמד ישראל ולשידרוג מעמד הרשות. בעולם, בעיקר באיחוד האירופי, אוהבים את הפלשתינים המיסכנים עם המסכות
כיוון "ההתנגדות העממית" בצורה מורחבת יותר . כמובן תוך הצהרות רמות שהם נגד טרור.
