עד שהחינוך יתן פריו

מאמרו של אמנון פורטוגלי¹ הוא עוד ניסיון נואל להרחיב את המאבק הציבורי בראש הממשלה, נתניהו, למשפחתו ולמקורביו - טכניקה מאפיונרית פר-אקסלנס. הנושא המוצהר הוא אומנם ראש הממשלה, אולם מאפיה אינה בוחלת באמצעים, אינה נסמכת על שיקולי מוסר והגינות בסיסית או על הליכים דמוקרטיים נורמטיביים; גם השמאל הישראלי - לא. מתכוונים ליריב הפוליטי אך פועלים נגד משפחתו, ידידים, מקורבים וכל מי שיכול לסייע בהכנעתו, בדרך הנבזית ביותר. השמאל הישראלי סיגל לעצמו בשנים האחרונות, בתמיכת התקשורת המגויסת למטרותיו, מדיניות שיטתית של "רצח אופי" של יריבים פוליטיים. הוויכוח אינו אידיאולוגי, מוסרי או מתודולוגי. הוא מתפרס לרוחב כל החזית ומוסב במהירות מטיעונים והנמקות, להשתלחות שלוחת רסן במשפחתו ומקורביו כשהכול עטוף בצלופן של תקינות פוליטית מעושה ודאגה לציבור ולזכויותיו. העובדה שנתניהו הבין כבר מזמן "שהולכים על ראשו" ובעיני יריביו כל האמצעים כשרים, ואחרי הבלגה ממושכת החל משיב מלחמה שערה בכלים דומים, היא לצנינים בעיני המורמים מעם בעיני עצמם. הם רשאים לשלול מהציבור את זכויותיו הדמוקרטיות באמצעות "הפיכות רחוב" ומלחמות פסיכולוגיות, אולם כשנתניהו מחריף את תגובותיו תוך ניצול אמצעים שלרשותו, ובצדק, מזילים התנינים יחד עם הריר גם דמעות "חמות" וגדולות - הריר לתכלית והדמעות לשם מראית-עין והונאת הטיפשים. על כן, נתניהו צודק גם כאשר הוא דורש לשנות את החוק, כך שיוציא במפורש מהדיון הפוליטי על ערוציו השונים את משפחתו. במשפחה יש לטפל כפי שמטפלים בשאר אזרחי ישראל. כשם לא מגיעות לה זכויות יתר - אלא ככל שנדרש למילוי התפקיד של ראש ממשלה וראש משפחה בעת ובעונה אחת, אין יסוד להטיל עליה עול מיוחד בגין היותה "משפחת ראש הממשלה". לא הם נבחרו לתפקיד ציבורי ולא הם אלה שחייבים דין וחשבון לציבור. ה"מציצנות" הציבורית והרכלנות העיתונאית שואפת הרייטינג, אינם מחזקים משום בחינה את "זכות הציבור לדעת". למשפחת ראש הממשלה עומדת "זכות החפות והחיסיון האזרחי" כלכל אזרח אחר.

טועה משפחת נתניהו כשהיא נענית לאתגר התקשורתי הפרובוקטיבי או נסחפת אחר המכשלות הדימוייות המונחות לפתחה חדשים לבקרים, במיוחד ע"י חוגי השמאל הקיצוני במדינה, בגילוייהם הנפסדים והמגוונים. עליה להישאר בדלת-אמות של חיי המשפחה, בין אם הם אידיליים ובין אם לאו, ולהניח לרה"מ, דובריו ועוזריו להתייחס לדברי הבלע במישור הפוליטי. אם התקשורת ובתי-המשפט אינם מבינים זאת מכוח האינטלקט הטבעי שלהם, חייב חוק המדינה לספק להם הגנה. הגנה דרושה מול "מתירנות-היתר שבה לוקים בתי-המשפט שלנו בהשראת בלבול החושים הקשור במושג חופש הביטוי, וגם מול המציצנות התקשורתית. ראוי לשקול באותה הזדמנות גם שינויים בחוק, שיאפשרו למשפחתו של נבחר ציבור, שהושמצה או נפגעה על-ידי יריביו בעטיים של מאבקים פוליטיים, לתבוע אזרחית, בהליך פשוט ומהיר את משמיציה.

אין ספק שחקיקת-יתר היא מטרד ופגיעה בחופש הבסיסי והטבעי של אזרחים. אולם, כאשר האזרחים עצמם אינם מגלים בגרות אזרחית שיודעת להבחין בין נכון וראוי לבין בלתי ראוי ובלתי צודק, ומתחשבים רק בצד אחד של המטבע - הצד המשרת אותם, אין מנוס מהגנה על זולתם באמצעות חקיקה. הפוסט-מודרניזם הפרשני אד-אבסורדום ו"הפרדת היחיד מהמדינה אד-אנרכיום", מחייבים ליצור איזון רציונלי בין צרכי היחיד לבין זכויותיו ולצרכי הציבור וזכויותיו. הדרך הטובה ביותר היא חינוך, אולם עד שהחינוך יתן פריו, אין מנוס מחקיקה, תקנות ואכיפה יעילה שלהם; חייבים להחזיר על-כנו את האיזון שהתרופף.