בשבוע שבו התפרסמה הידיעה כי לריסה טרימבובלר (זוגתו של רוצח ראש הממשלה יצחק רבין) הרתה, אין מנוס מההשוואה האירונית למחזה הרלוונטי "
לשכוח את הרוסטראטוס" (שנכתב ב-1970) ועוסק בין היתר בחזרתיות המפלצתית והבלתי נמנעת של ההיסטוריה.
המחזה מבוסס על אירוע היסטורי שהתרחש במאה הרביעית לפנה"ס, ומספר על סוחר פשוט (הרוסטראטוס) ששורף את מקדש האלה ארטמיס, באקט פרובוקטיבי וברברי. הסיבה: שאיפה לתהילת עולם - "היום מקללים, מחר יגלו עניין, תוך שנה יאהבו, תוך חמש - יעריצו. הרי לא כל יום בן אנוש קורא תגר על האלים". לא מעט דימיון לפרשת הרצח של רבין, לא? ואכן, הבמאי, מיכאל קייט (שבחר משום מה להאכיל את הקהל בכפית) שיבץ במהלך ההצגה צילומי סטילס של יגאל עמיר, היטלר, סדאם חוסיין ועוד.
"
לשכוח את הרוסטראטוס" הוא המחזה הראשון שכתב המחזאי היהודי-רוסי הנחשב, גרגורי גורין, שמחזהו "
מינכהאוזן-כל האמת על השקר" מוצג בימים אלו בתאטרון גשר. גורין (שרבים השוו אותו לצ'כוב ואפילו לשייקספיר) ביסס את מחזותיו על אירועים היסטוריים או מיתולוגיים והפליא להביע דרכם פרשנות חתרנית, שנונה וביקורתית.
הבחירה של תיאטרון גבעתיים להעלות את המחזה המורכב והביקורתי הזה מבורכת. התרגום הנהדר של רועי חן קשוב לדיאלוגים השנונים, למקצב ולדרמה. עיצוב הבמה של פולינה אדמוב ודני בילינסון מבטא היטב את השבר המוסרי המתחולל בעיר היוונית אפסוס. הבמה המשופעת נסדקת ונפערת לשניים במהלך ההצגה, השער המונומנטלי בגב הבמה מתמוטט. בעיצוב התלבושות אדמוב לא דייקה כשבחרה במגפי פלטפורמה שחורים לכוהנת המקדש, בעוד האחרים מטופפים בסנדלי עור תנ"כיות.
הבימוי של מיכאל קייט נטה בתחילת ההצגה לדידקטיות והשחקנים נאחזו מדי בטקסט ולא בהתרחשות הבימתית. אולם לקראת סיום המערכה הראשונה הורגשה יותר נינוחות והעוצמה של המחזה התחילה לבצבץ ביתר שאת. בלטו במשחקם חזי צדיק כתיספרנוס, שליט אפסוס שהצליח לגלם את העריץ המסואב במורכבות שהביעה בו-זמנית רכרוכיות, נהנתנות ואנושיות רבה, ואיציק סיידוף כקליאון השופט העליון, שריגש מאוד בהופעתו הכריזמתית. הבחירה להציג על גבי המסך האחורי בצילום קלוז-אפ, את איש התאטרון המודרני, החוזר אחורה בזמן ומשמש כעד לאירועים הדרמטיים - נשארת קצת תלושה מהאירועים הבימתיים ומחלצת מאוהד הול גוון משחקי אחד שלא משתנה. קהל שיצליח לצלוח את הפתיחה המעט חורקת יזכה להתוודע למחזה חכם ונוקב.