ארגון האו"ם אונרא עלה לאחרונה לכותרות כאשר ארה"ב, המממנת העיקרית של תקציבו, הקפיאה חלק מהכספים שהיא תורמת לו. אונרא הן ראשי התיבות בעברית של שם הארגון באנגלית: סוכנות הסעד והעבודה לפליטי פלשתין (במזרח התיכון). הסוכנות הזאת היא אחד מהאבסורדים הגדולים ביותר של האו"ם, וההיסטוריה המודרנית. בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת הוקמה באו"ם, על-פי החלטת העצרת, נציבות עליונה שתפקידה היה לדאוג ליישוב מיליוני הפליטים שנוצרו בעקבות מלחמת העולם השנייה והקמת הודו, בארצות אליהן הם נמלטו. אבל, מדינות ערב, אליהן נמלטו הפליטים הפלשתינים (600-700 אלף), סירבו ליישב את הפליטים בתחומן. ולכן, כמה ימים אחרי הקמת הנציבות, הקים האו"ם סוכנות מיוחדת הצריכה לדאוג רק לפליטים הפלשתינים (אונרא) והנפרדת לחלוטין מהנציבות הדואגת לכל הפליטים בעולם.
וכאן מגיע האבסורד לשיא הטמטום: ראשית, מנדט אונרא קבע שפליט פלשתיני מעביר את זכויות הפליטות שלו בירושה. בניו וצאצאיו לדורי דורות יהיו פליטים, בניגוד לכל פליט בעולם המטופל על-ידי הנציבות ורק הוא, לא בניו ונכדיו, נחשב לפליט עד שהנציבות הצליחה ליישבו. שנית, בעוד שתפקיד הנציבות הוא לחסל את בעיית הפליטים במקומות שונים בעולם על-ידי הדאגה לישובם, הרי תפקיד אונרא הוא הפוך: לא לפתור את בעיית הפליטים הפלשתינים, אלא להנציח אותה, כי זה היה היעד של הפלשתינים ומדינות ערב. כך, אחרי 70 שנה אנחנו עומדים מול כ-5 מיליון פליטים פלשתינים (צאצאי הפליטים המקוריים), ומול עשרות מחנות פליטים בלבנון, בסוריה, בירדן, ברצועת עזה ובשטחי הרשות הפלשתינית.
כדי להמחיש את עומק הבעיה, שהיא זו המונעת, לדעתי, כל פשרה בינינו לבין הפלשתינים, אביא כאן קטעים מתוך כתבה של עיתונאי גרמני שביקר במחנה הפליטים "עאידה", מצפון לבית לחם, שפורסמה במאי 2013 בירחון הגרמני "סיסרו". דומני שהיא מלמדת יותר מאלף נאומים מה היא המציאות ולא מה הן האשליות המתוקות. "אני נכנס למרכז הקהילתי במחנה. רכזת התרבות היא חולוד אל אג'ארמה. היא נולדה כאן. הסבתא שלה הייתה פליטה ב-1948. חולוד למדה באנגליה ודוברת אנגלית רהוטה. אחרי סיום לימודיה היא חזרה למחנה "עאידה" במטרה 'לחזור' לישראל למרות שמעולם לא הייתה שם. 'ההחלטה להישאר פליטה היא החלטה פוליטית', היא מודה, עבורה ועבור שאר התושבים בעאידה. אין שום אפשרות של התחלת חיים חדשים במקום אחר, או רצון להפוך לאזרחים מן המניין, שכן אז יאבדו את מעמד הפליטות שהוענק להם מאונרא. 'אנחנו לא רוצים נורמליזציה', היא אומרת. 'אנחנו רוצים להישאר פליטים כדי לממש את זכותנו לשוב יום אחד'. אחותה של חולוד חיה בירדן ונשואה לגבר ירדני. בטרם נישואיה יכלה לבחור האם היא מעדיפה להיות אזרחית ירדנית או להמשיך במעמדה כפליטה פלשתינית. היא בחרה באפשרות השנייה.
חולוד לא רואה בעיה בכך שירושת מעמד הפליט היא תכונה שניתנה רק לפליטים הפלשתינים בעולם. 'כן, זוהי זכות מיוחדת שניתנה רק לנו. אבל למה? כי מדובר על צדק'. לכן לא מפתיע שלחולוד אין שום עניין בהסכם שלום של הרשות הפלשתינית עם מדינת ישראל.' האנשים לא רוצים פתרון של שתי מדינות. המנהיגות שלנו לא פועלת בשמנו והישראלים יודעים זאת טוב. 'אבל מה כן העם רוצה', אני שואל. 'זכות על המדינה שלנו' היא עונה. 'הוויתור על כך זו לא רק בגידה בפליטים אלא בפלשתין. לא בשביל זה נהרגו השהידים שלנו'. אני חש בחילה. מולי לא עומד אדם צווחני, אלא אישה צעירה עם חינוך מערבי שמדברת בקול שקט ושליו על דם ואדמה כאילו מדובר בפגישת עסקים. היא מדברת בצורה ברורה מאוד על הדברים להם הם מייחלים: מדינה אחת בין הירדן לים התיכון, בה כל הפלשתינים, צאצאי פליטי 1948, המפוזרים בכל העולם, יוכלו לחיות. חולוד לא רואה עניין גדול בכך שזה לא יושג בדרכי שלום, מכיוון שעבור ישראל משמע הדבר סיום קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
'למה אנחנו צריכים מדינה יהודית?' שואלת חולוד שאלה רטורית.'אין ספק שכולנו יכולים לחיות במדינה דמוקרטית של פלשתין כשיש רוב פלשתיני'. 'ומה יהיה עם המיעוט היהודי', שאלתי.'זו בעיה קטנה', היא עונה, 'ימצא פתרון עבורם בסופו של דבר'. הביקור זעזע אותי", סיים הכתב הגרמני.
