בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה ההולכת ומתרחבת ללא צורך וללא הצדקה, וכדאי לעצור אותה בטרם תגיע לאבסורדים גדולים עוד יותר אפילו מהנוכחיים. הכוונה לתופעת ההתנצלויות.
אחרי פרשת "מרמרה" - ספינת המחבלים שיצאה מטורקיה כדי לסייע למחבלים בעזה ולסבך את ישראל, ואחרי שחיילי צה"ל הסתכנו והושפלו במהלך ההשתלטות עליה, הסולטן הטורקי כעס מאד. ההידרדרות ביחסי טורקיה-ישראל לא התחילה כתוצאה מפרשה זו אלא כמה שנים מוקדם יותר, כאשר הסולטן
ארדואן הפך את ארצו בפועל למדינה אויבת לישראל.
אף-על-פי-כן, ישראל הריבונית (?) יצאה מגדרה כדי להתנצל על שהפריעה למחבלים במילוי משימתם, ואף שילמה פיצויים כבדים לצד העוין והתוקף. ישראל הריבונית (?) לקחה על עצמה את האשמה והאחריות לתקרית, למרות שהיא הייתה הצד המותקף.
כמה שנים מאוחר יותר, הותקף מאבטח ישראלי בשגרירות ברבת-עמון ונאלץ להגן על עצמו. כתוצאה מכך נהרגו התוקף וגם אדם חף מפשע שהיה בחדר. וישראל, במקום להבהיר לשלטונות רבת-עמון את נסיבות המקרה ואת העובדה שרק מכיוון שהגן על עצמו נותר המאבטח הישראלי בחיים, פנתה שוב לדרך ההתנצלות והפיצוי הכספי. ושוב, ישראל הריבונית (?) לקחה על עצמה את האשמה והאחריות לתקרית, למרות שהיא הייתה הצד המותקף.
תופעת ההתנצלויות שלא לצורך אינה מוגבלת רק ליחסים עם מדינות זרות. לפני ימים אחדים קרא שמואל אליהו, רב העיר צפת, לממשלה לפטר את הרמטכ"ל משום שהרמטכ"ל אינו ממלא את תפקידו ברוח הרב אליהו.
נפתלי בנט, שר החינוך, הגיב באופן תקיף ואחראי, והגדיר את אמירתו השערורייתית של הרב כאמירה חצופה. ואמנם, דברי הרב אסור היה שייאמרו ותגובת השר הייתה נכונה והולמת. אבל שוב, שר בממשלת ישראל התנצל שלא לצורך על ההגדרה הנכונה שבה הגדיר את דברי הרב.
המכנה המשותף לשלושת המקרים שתוארו לעיל הוא שדווקא הצד הצודק התנצל, שלא לצורך.